מפעולות הפלוגה בעליה ב' והעפלה

לאחר ששמענו על צעדיה הראשונים של הפלוגה הימית וכיצד העסק התחיל, נעבור עתה לספר על פעולותיהם של חברי הפלוגה הימית בהעפלה, או כפי שהדבר נקרא אז, עליה ב'. לנושא זה נקדיש קצת יותר זמן כי זו היתה פעולה שנמשכה זמן רב והיתה לה משמעות רבה במלחמתו של הישוב באותם זמנים.
את התקופה בה התקיימה עליה ב' ניתן לחלק לשתי תקופות, האחת עד מלחמת העולם השנייה, והשנייה לאחר מלחמה זו ועד הקמת המדינה. בתקופה הראשונה עסקו בכך המוסדות הלאומיים של הישוב והן גורמים נוספים, בעיקר הרויזיוניסטים של אותה תקופה.
בתקופה הראשונה, בפעולות שנוהלו ע"י המוסדות הלאומיים, את החלק הימי של הפעולה בצעו בעיקר חברי הפלוגה הימית של הפועל, הן כמלווים של אניות המעפילים, הן כצוותים של הסירות שהובילו את המעפילים מהאניות לחוף והן כקבוצות מים אשר סייעו לסירות לעבור את גלי החוף בדרכן מהחוף בחזרה לאניות. קבוצות מים אלה גם נשאו את עמם עלי שכם, כדברי המשורר נתן אלטרמן.
בתקופה השנייה, שלאחר מלחמת העולם השנייה, עסקו בנושא זה בעיקר חברי הפלים וחלקם של חברי הפלוגה הימית היה די קטן, פרט לחלקם בהדרכת האנשים הראשונים של הפלים שעל כך עוד נעמוד בהמשך הערב.
במשך התקופה שעד מלחמת העולם הגיעו מספר ספינות שמפאת חוסר זמן לא נוכל להתעכב עליהם כאן. את סיפורה של האנייה "ולוס" נספר במיוחד מהיותה האנייה הראשונה.
אחד הראשונים שעסקו בנושא זה הוא חברנושיקה כהנאהנמצא איתנו כאן והעלה את הנושא על הכתב ובקש ממני להקריא את מה שכתב.

דברי שייקה:

ההעפלה בצורה מאורגנת, כפי שנקבעה ע"י המוסדות הלאומיים באותה תקופה התחילה אמנם בשנת 1934 עם האנייה "ולוס". אולם מן הראוי להזכיר שקדמו כמה וכמה הכנות למבצע מסוג זה עוד בשנת 1931, כאשר ראשי ההסתדרות הורו לגייס מבין בחורי הפלוגות הימיות של הפועל אנשים לעבודות בנמל במטרה לכבוש את העבודה ולחדירה למקצוע הים, מצד אחד, ולהקים גרעין של כח אדם להגנה על חופי הארץ. ואמנם התגייסו והתנדבו כ- 20-30 בחורים ממיטב חברי פלוגות הים של הפועל שעמדו הכן לכל קריאה ולכל משימה ומלאו תפקידים במסירות, חריצות ונאמנות בתנאים קשים ותוך התנגשות עם הבריטים והערבים.
ב- 1933 הופיע לפני ישראל דרפלט, מי שכהן בתפקיד משגיח על הכשרות מטעם משרד הרבנות באניות של החברות האיטלקיות "לויד טריאסטינו" וסיפר לי כי הוא זקוק לכמה בחורים שיעזרו לו בהורדת אנשים מהאנייה לנמל, אנשים שהובאו על ידם מדי פעם, ללא אשרות כניסה. האנשים הורדו תחת שמות מוסווים כסבלים, מלחים וכו'. כך הורדו מדי שבוע מספר עולים, שהגיעו בדרך זו לנמל ובחורינו דאגו לקבלם ולהעבירם למקום מבטחים.
הענינים הלכו והתפתחו עד שבאחד המקרים הגיעו בבת אחת 50 איש מכמה מארצות ארופה. לא ברור לי מה קרה, אבל אנשים אלה לא הורדו מהאנייה. כאן הוצע לי ולאסיר שוסטרמן ז"ל כי נעלה לאנייה ונפליג עם הקבוצה לקפריסין, שם יורידו אותנו ביחד עם העולים וכעבור מספר ימים תגיע ספינה אשר תוריד את האנשים בחוף הארץ. קיבלנו את ההצעה ללא היסוס ועלינו לאנייה. לדאבון לב כולנו לא הצלחנו לבצע את התכנית. לאחר שובי מקפריסין דווחתי על כל הנושא לאליהו גולומב ז"ל.
לאחר כשלון זה אמר לנו הקומיסריט של האנייה כי יש לו קשרים מתאימים עם בעל אניות ביוון שאחת מאוניותיו היא "ולוס" והציע את תווכו עם בעל האנייה כדי להפעילה בהבאת מעפילים מארופה לחופי הארץ. מסרתי גם ענין זה לאליהו גולומב. לאחר כמה זמן נקראתי על ידו והוא הודיעני כי התקבלה החלטה חיובית ובו במקום קבלתי את כל ההוראות והמינוי כממונה ומפקד אחראי על הביצוע.
יצאתי לארופה ושם נפגשתי עם כמה מאנשינו ולבסוף הועמדה לרשותנו האנייה "וולוס". מתפקידי היה לבצע בה את הסידורים הדרושים להעברת נוסעים. ביוון הצטרף אלינו כתריאל יפה. ב- 20 ליולי 1934 נסתיימו הסידורים והשינויים באנייה והיא היתה מוכנה לקלוט את העולים שיגיעו מארופה.
ב- 25 ליולי הגיע משלוח בן 350 עולים. התלבטנו כיצד להעבירם לאנייה מבלי לעורר חשדות. לבסוף הסענו אותם כתיירים וסטודנטים המבקרים ביוון, ובאותו ערב הפלגנו. ב- 29 ליולי בלילה הגענו לראש הכרמל. כאן נתקבלנו ע"י חברינו מהפלוגה הימית אשר הגיעו אלינו בסירה וכוונו אותנו לסביבות כפר ויתקין. בגלל השעה המאוחרת הספקנו להוריד רק חלק מהאנשים ועם שחר חזרנו ללב ים. בלילה הבא כוונו אותנו לחוף שבסביבות תל-אביב ואמנם הצלחנו להוריד את שאר האנשים.
שמואל טנקוס: כאן אני רוצה להוסיף משהו מזכרוני. זכור לי שבאותו לילה שכבנו חברי הפלוגה בתל-אביב ליד הצריף בירקון ועם הגעת האנייה לחוף נקראנו כדי להוריד את המעפילים. שייקה ממשיך: לאחר הורדת האנשים חזרנו לבירות על מנת להצטייד בדלק, מזון ומים. מבירות התקשרנו עם אליהו גולומב לקבלת הוראות חדשות. הקשר הושג באמצעות הבנק לכלה שבבעלות יהודית שהעמיד לרשותנו את כל הדרוש. מהשיחה הטלפונית עם אליהו גולומב נודע לי על שני מעפילים שנעדרו בחוף תל-אביב בעת ההורדה.
מבירות חזרנו ליוון. שם חיכתה לנו הוראה להפליג לנמל ורנה שבבולגריה וב- 5 לספטמבר 1934 העלינו לאנייה משלוח שני של מעפילים שהגיעו ממזרח אירופה. ב- 10 לספטמבר הגענו לראש הכרמל למרחק 30 מיל וקיווינו לפגוש באנשינו מהחוף כמוסכם, ואשר משום מה לא הגיעו. בעלות השחר נאלצנו להתרחק ולהפליג לעומק הים. בערב הבא חזרנו לראש הכרמל ושוב חיכינו לשווא לאנשינו שלא הופיעו וכך חזרו הדברים גם למחרת היום. חיכינו עד חצות. רב החובל איים כי יחזור עם האנשים היות ואין לו מספיק דלק, מים ומזון. לאחר זאת הורדנו במרחק של 30 מיל מהחוף, סירת מנוע ויחד עם אסיר שוסטרמן הפלגנו לנמל חיפה, לבסיס הפלוגה הימית שבחוף שמן, תוך הסתכנות והתחמקות מהדייגים הערבים שהיו בחוף ובמפרץ. למזלנו הצלחנו להגיע מבלי להתגלות. בצריף מצאנו את בחורינו סחוטים, עיפים ורעבים. אחד הסביר לנו שבגלל מזג האויר לא יכלו להגיע בסירת מפרש ובאין סירות מנוע לא יצאו לדרך.
כאן קיבלנו דלק ואוכל. חזרנו אל האנייה ביחד עם האנשים שהיו בצריף.
שמואל טנקוס: כאן אני רוצה שוב לעשות אתנחתא קטנה בדברי שיקה ואקדיש מספר מילים לכתריאל יפה ואומר שבהמשך הזמן היה כתריאל אחד מעמודי התווך של הפלוגה הימית ושל ההעפלה. איש ברוך כשרונות, רב תושיה ויזמה, רב פעלים, מדריך ומנהיג אשר תבע את חותמו על הפלוגה ועל ההעפלה.

חזרה לדברי שיקה:

על פי הוראת אנשינו מהחוף המשכנו לסביבות חדרה. השעה היתה מאוחרת. הים רגש ושוב לא מצאנו הסימן המוסכם על החוף. התלבטנו קשות ולבסוף החלטנו לרדת לחוף ולוודא מה המצב. השעות היקרות חלפו ולבסוף התחלנו בהורדת האנשים. לאחר שהורדנו כ- 50 איש נתקלנו בצרה נוספת. סירת המנוע התקלקלה ועם עלות השחר נאלצנו להתרחק ללב ים ולחזור למחרת הלילה לחוף תל-אביב בשעה המוסכמת. כאשר התחלנו להתקרב לבית האדום, שבחוף תל-אביב, ראינו כלי שיט המתקרבים מהחוף אלינו. בתחילה חשבנו שזו אחת הסירות שלנו, אך להפתעתנו ולצערנו, נורו מסירה זו מספר רקטות תאורה ולאחר מכן אף נפתחה עלינו אש. הצלחנו להסתלק ללב ים ללא דלק, מים ומזון והפלגנו לטריפולי שבלבנון כדי להצטייד בכל הדרוש וכדי לחדש את הקשר עם הארץ לקבלת הוראות. בטריפולי התנהל מו"מ עם בעלי האנייה ורב החובל כדי לנסות שוב להוריד את המעפילים, אך ללא הועיל וכך חזרנו עם האנייה ליוון. המעפילים שנשארו באנייה קבלו סרטיפיקטים והגיעו ארצה.
שמואל טנקוס: אחד מחברינו- ברצ'יק היה מעפיל באנייה "וולוס" השנייה. לאחר שהגיע ארצה הצטרף לפלוגה הימית של הפועל ופעל בה רבות. לברצ'יק חלק רב בהקמת הפלים ובפעולות ההעפלה שלאחר מלחמת העולם השנייה. נבקש מברצ'יק לספר לנו כיצד נראה הענין למעפילים על ה"וולוס". לאחר ה"וולוס" היתה הפסקה בפעולות ההעפלה האלה למשך כשנתיים אם אינני טועה. אחד מהמלווים הראשונים, לאחר הפסקה זו היה חברנו, ברוך מנשה, המכונה בפינו "נש". נבקש ממנו לספר את סיפורו.
דבריו של נש: מכאן ועד פרוץ מלחמת העולם השנייה נמשכה הפעולה כמעט ללא הפסקה ושוב עסקו בה החברים שלנו הן כמלווים, הן כצוותי חתירה והן כקבוצות מים. לא נתעכב על הפעולות הישירות, וברצוני להזכיר כאן רק את שמות המלווים. אעשה זאת לפי סדר אלפא בית:

1. אברבוך יוסף
2. ברוך מנשה
3. גרינגר יוסף
4. זילברברג מקס
5. טנקוס שמואל
6. יפה כתריאל ז"ל
7. כהנא שיקה
8. לשצינסקי מרדכי, המכונה מוצה
9. קלישר-קלשון מאיר ז"ל
10. שוחט עמירם ז"ל- אחד הבולטים שבין המלווים, גם הוא אחד הראשונים שפעל בנושא זה זמן רב ולווה מספר אניות. לא במעט קבע הוא את אופייה של פעולת המלווים.
11. שוסטרמן אסור.
12. שפי שלמה.

בתקופה זו פרצו בארץ מאורעות שנמשכו מ- 1936 ועד פרוץ מלחמת העולם השנייה בשנת 1939. הועד הערבי העליון, הכריז אז על שביתה כללית שבמסגרתה נפסקה העבודה בנמל יפו. המוסדות הלאומיים של היישוב דרשו אז להקים נמל בתל-אביב, אומנם הנציב העליון הבריטי דאז, סר ארתור ווקופ, אישר הקמת נמל בתל-אביב.
לפני כן הפליגו חברים שלנו בסירת המפרש "נחשון" למצרים. היתה זו הפלגה ראשונה של סירת מפרש לדרך ארוכה כזו. כן התקיימו הפלגה לקפריסין בסירת המנוע שלנו "טרומפלדור" והפלגה ליוון בספינה "ארלוזרוב". נדלג עתה על סיפורים אלה, וכאמור אם יהיה לנו זמן נחזור אליהן.
להקמת נמל תל-אביב שוב נרתמו חברים שלנו וכלי השיט שלנו להקמת נמל תל-אביב. נבקש את חברנו יאיר שוחט לספר נושא זה.

יאיר שוחט:

וכך הגענו למלחמת העולם השנייה. במלחמה זו התגיסו חברים שונים שלנו ליחידות שונות בצבא הבריטי, בין היתר לצי הבריטי. נבקש את חברנו אהרון אלטמן לספר על נושא זה.

אהרון אלטמן:

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נפסקה הפעולה של עליה ב'. היה ברור שלאחר המלחמה יהיה צורך לחדש את ההעפלה ובקנה מידה יותר גדול מאשר בעבר. כפי שראינו לעיל, מספר המלווים של אניות המעפילים היה מצומצם ביותר וכן היה צורך להכין גם ימאים לפעולות אחרות. לקראת חידוש הפעולה היה צורך להכשיר מספר נוסף ורב של ימאים לפעולות המתוכננות.
ההגנה נגשה לפעולה זו וקיימה בתערוכה בתל-אביב שלושה קורסים של מפקד סירות. בקורסים אלה השתתפו אנשים שונים מבין חברי ההגנה ובעיקר אנשי ההתיישבות העובדת. מדריכי הקורסים האלה וחלק מהגדוד היו של הימיה בתל-אביב. המדריכים היו כתריאל יפה כמדריך ראשי, מנשה ברוך, יעקב אגיוב ושמואל טנקוס. גם עמירם שוחט לקח חלק בקורסים אלה בעיקר בצדדים הטכניים, מהיותו, בין היתר, גם מכונאי ימי.
בקורס הראשון היו חברינו ברצ'יק ודוד נפחא שהיה חבר בפלוגה החיפאית, חניכים ולאחר מכן הצטרפו לסגל ההדרכה. לאחר הקורסים הוקמו במקומות שונים גרעינים של פעולה ימית בעיקר בישובים שעסקו בדייג, קיסריה, עין גב, גינוסר וכו'. מבין החניכים של הקורסים האלה הוקמה אח"כ יחידה שהתאמנה לפעולות מלחמה בים במסגרת הצבא הבריטי. מיחידה זו הוקמה אח"כ קבוצת הכ"ג אשר היו בה נוסף לחברים הימאים גם מספר מפקדים בהגנה. פעולה זו לא בוצעה ע"י הימיה של הפועל אבל המדריכים הימיים שלה וכן חלק מהחברים היו מהפלוגה הימית. בגלל אופיו המיוחד של נושא זה נזכיר אותם כאן ונבקש מחברנו ברצ'ק לספר על היחידה הזאת.

ב- 19/10/38 יצאתי ביחד עם האלחוטאי גרישה (מקיבוץ מעברות) באנייה האיטלקית ג'רוזלמה לאיטליה כדי לשמש כמלווה לאניית מעפילים. כל אחד מאיתנו קיבל 10 לירות סטרלינג כמנת ברזל. בארץ נאמר לנו שעלינו לרדת מהאנייה בנמל ברינדיזי ומשם לנסוע ברכבת לונציה. לשאלתנו מדוע עלינו לרדת בברנדיזי כאשר האנייה תגיע לונציה נאמר לנו שאם ניסע ברכבת נגיע לונציה כ- 4 שעות לפני שהאנייה תגיע לונציה וכל שעה חשובה. אח"כ כאשר הגענו לונציה חיכינו באיטליה עוד שלושה שבועות עד שעלינו לאנייה.
בארץ נאמר לנו שבונציה עלינו להתאכסן במלון אירופה בריטניה, אחד המלונות המפוארים והיקרים ביותר בונציה. זאת על מנת שלא נעורר חשד. בתא שלנו באנייה היה עוד נוסע אחד, פרסי מתנועת ה"בהאים".
כאשר הגענו לברינדיזי התלבשנו בחליפות שנרכשו על ידינו בארץ. זו היתה הפעם הראשונה בחיי שלבשתי חליפה. הייתי אז בן 24. כאשר רצינו לענוב את העניבה התברר לשנינו שאיננו יודעים איך עושים את הקשר של העניבה. הפרסי שהיה אתנו בתא לימד אותנו כיצד לקשור את העניבה.
עלינו לרכבת שהיתה איטית ביותר ועצרה בכל תחנה. הנסיעה ברכבת ארכה כ- 20 שעות. הרכבת היתה עמוסה ביותר ובכל תחנה נוספו נוסעים. האנשים שהיו איתנו ברכבת שאלו אותנו מי אנחנו. ענינו להם שאנחנו סטודנטים גרמנים הנוסעים לאיטליה לשם לימודים. מרגע זה התייחסו אלינו בכבוד גדול והשתדלו להנעים לנו את הנסיעה עד כמה שאפשר. בלילה ראינו לפתע שהתא שלנו ברכבת מתרוקן ונותנים לנו את האפשרות להשתרע על הספסלים ולישון. מחוץ לתא עמדו מספר איטלקים ולא נתנו לאיש להכנס וזאת כדי לא להפריע את מנוחתם של הסטודנטים הגרמנים.
הגענו לונציה בשעת בוקר מוקדמת. בתחנת הרכבת היו נציגים של בתי מלון שונים שבאו לקבל את האורחים של מלונותיהם. מצאנו את הנציג של מלון אירופה בריטניה. הוא שאל אותנו כיצד ברצוננו להגיע למלון- בגונדולה, בסירת מנוע פרטית או ציבורית. אני חשבתי שגונדולה זה יהיה בודאי הזול ביותר ולכן ביקשתי גונדולה. אח"כ התברר שזו ההסעה היקרה ביותר. כאשר הגענו למלון נאמר לי ע"י הגונדוליר שמחיר הנסיעה הוא 20 לירטות. שטר של 10 לירטות היה בצבע אדום. כמו כן היו ברשותי שני חצאי לירות סטרלינג שאף צבעם היה אדום. נתתי לו שני שטרות אדומים. לתמהוני הרב הגונדוליר הודה לי מאד, השתחווה ולא ידע מה לעשות. כאשר הגעתי לחדר במלון התברר לי שבמקום לתת לו שני שטרות של 10 לירטות נתתי לו שני חצאי לירות סטרלינג שערכן היה 100 לירטות. זאת אומרת שלמתי פי חמש ממה שדרש. רק אז הבנתי את התנהגותו. הוא חושב בודאי איזה תייר אדיב זה שנותן לו דמי שומה כל כך גדולים.
כאשר נכנסנו לחדר במלון (אגב זו היתה הפעם הראשונה בחיי שהתאכסנתי במלון) נדהמתי לראות חדר גדול עם שתי מיטות רחבות כאשר על כל אחת מהן כילה עד התקרה, טלפון ליד כל מיטה, כורסאות עור וכו'. להפתעתי לא היה גבול כאשר נוכחתי שיש לחדר שרותים נפרדים.
היינו עיפים מנסיעה של כל הלילה ברכבת ועד ארוחת הבוקר היה עוד זמן רב ולכן חשבנו קצת לנוח לפני הארוחה. אני לא נכנסתי למיטה אלא השתרעתי על אחת הכורסאות, זאת כדי שלא יגידו איזה פרא אדם זה שנכנס למיטה לאחר שהיא כל כך מסודרת ולא בלילה. בגלל אותה סיבה הייתי מסדר בוקר בוקר את המיטה שלי.
לאחר מנוחה קצרה ירדנו לחדר האוכל שם פגשנו את יחזקאל רבינוביץ ואת דני שינד וכך קשרנו את הקשר עם האנשים שלנו באיטליה.
בבקר כאשר יצאנו מהחדר ראינו שבחדרי מלון אחרים הנעלים של האורחים נמצאות מחוץ לחדר. לא הבינונו את הסיבה לכך. חשבנו שאם הנעלים בחוץ כדי שלא יסריח בחדר, מדוע הגרביים בפנים. לבסוף החלטנו שהסיבה היא שמנקי החדרים ידעו שהאורחים עוד בפנים ולא יפריעו להם.
כעבור מספר ימים היה צריך להגיע לונציה ולהצטרף אלינו כתריאל יפה. נאמר לנו שהוא יצא את הארץ ללא כסף ולכן הוטל עלינו לנסוע לטריסט כדי לקבל אותו. הלכתי לתחנת הרכבת ביחד עם גרישה. כאשר הגענו לתחנה התחיל גרישה לקרוא ולהתעניין במודעות ובתמונות שהיו תלויות בתחנה. אמרתי לו שיש לקנות כרטיס ואח"כ להתעניין בתמונה עצמה. הוא לא נענה. אני ניגשתי לקנות כרטיס. הכרטיסן אמר לי שהרכבת לטריסט או שכבר יצאה או שעומדת לצאת בכל רגע. קניתי את הכרטיס ורצתי מהר אל הרציף. בהגיעי ראיתי שהרכבת מתחילה לזוז. רצתי אחריה והספקתי עוד לעלות.
כאשר הגעתי לטריסט כבר היה לילה. האנייה היתה צריכה להגיע למחרת בבוקר. איטלקית כמובן לא ידעתי, אבל ידעתי כיצד אומרים באיטלקית מלון- אלברגו. יצאתי מהתחנה והתחלתי להסתכל על השלטים לראות את המלה אלברגו. רציתי להתאכסן במלון קרוב לנמל כדי שבבוקר אוכל להגיע לנמל בנקל. לא ראיתי אף שלט כזה. היה ברשותי ספרון קטן שקניתי בארץ- ספרון ובו משפטים שונים באנגלית ותרגומם לאיטלקית. נגשתי לחלון ראוה מואר כדי לחפש בספר את המשפטים הדרושים כדי לשאול על מלון. תוך כדי כך ניגש אלי אדם אחד ושאל אותי מה אני מחפש. לאחר שהסברתי לו בתנועות ידיים ועם המלה אלברגו, הוא התנדב להוביל אותי למלון. שמחתי על כך והלכתי איתו. הוא הוביל אותי למלון מסוים שנראה בעיני די מפוקפק אבל בלית ברירה קבלתי שם חדר ללון את הלילה. לאחר שנרשמתי, הלכתי לאכול והוא בא אתי. כמובן שהזמנתי אותו לאכול איתי והוא אכל גם את מה שאני השארתי.
לאחר הארוחה חזרתי למלון. לחדר שקיבלתי היו שתי דלתות, האחת דלת הכניסה והשנייה היתה סגורה, כנראה דלת המובילה לחדר שני. היות והמקום היה חשוד בעיני וחשבתי שמא יבואו בלילה לגנוב
את כספי, נעלתי את דלת הכניסה מבפנים ואילו את הדלת השנייה חסמתי עם השולחן והכסאות שהיו בחדר.
בבקר השכם קמתי והלכתי לנמל. ניסיתי להכנס לנמל אולם השומרים לא הרשו לי זאת. במקום היתה רחבה גדולה עם כחמש כניסות לנמל זו ליד זו. החלטתי לעמוד ברחבה זו ולצפות על כל הכניסות בתקוה שכאשר כתריאל יצא באחת מהן אוכל לראות אותו ולהפגש איתו. בינתים הלכה הרחבה והתמלאה במכוניות ועגלות ואני נדחקתי לאט לאט אחורה. כמו כן התחילה תנועה גדולה של נכנסים ויוצאים לנמל. הגעתי למצב שכבר לא יכולתי לראות את כל השערים והגעתי למסקנה שלא אוכל לראות את כתריאל בצאתו. החלטתי לנסות שוב ולהכנס לנמל. נגשתי לאחת הכניסות וניסיתי להסביר לשומר את מבוקשי. תוך כדי שיחה איתו ראיתי את כתריאל עובר וכך נפגשנו. היה לנו מזל גדול כי הפגישה היתה מקרית מאד ויכלה גם שלא להתבצע.
האניות ששכרנו באותם זמנים להובלת מעפילים היו יווניות. הממשלה הבריטית לחצה על הממשלה היוונית שלא תרשה לאניות בדגל יווני לעסוק בפעולות אלה. הממשלה היוונית נעתרה, וחוקקה חוק לפיו אסור לאניות בדגל יווני לעסוק בהסעת מעפילים בלתי ליגליים.
האנייה שנשכרה על ידינו לצורך הפעולה היתה יוונית בשם "איריני ורניקוס" על שם אם משפחת ורניקוס, משפחה שעסקה בספנות והיו לה מספר גוררות בנמל פיראוס וכן שתי אניות הצלה- "איריני ורניקוס" ו"אגרוס גיאורגיוס".
בעקבות החלטת הממשלה היוונית היה צריך להחליף את הדגל של איריני ורניקוס מדגל יווני לדגל אחר. לשם כך הוקמה בלונדון חברה פנמית בשם קומפניה פנמניה דס רמורקיאדורס לימטדה- חברה פנמית לגוררות בע"מ.
לאחר הקמת החברה הנ"ל התחילו אנשינו באירופה, פלוס משפחת ורניקוס, לפעול להחלפת הדגל היווני בדגל פנמי. פעולה זו נמשכה זמן ניכר. זו היתה הסיבה שחיכינו באיטליה שלושה שבועות עד שכל הסידורים להחלפת הדגל הושלמו. בינתים אנחנו (כתריאל יפה, גרישה ואני) כבר שהינו בונציה כ- 10 ימים. זה זמן די ממושך לבלות בונציה, מה גם שאז עוד לא ידענו כמה זמן עוד נצטרך לחכות עד שיוחלף הדגל. לא היה לנו יותר מה לעשות בונציה וחוץ מזה חשבנו ששהיה כל כך ממושכת שם תעורר חשד. פנינו לאנשינו במקום בבקשה לנסוע לבקר ברומא. אמרנו להם שמלון בין כה חייבים לספק לנו אז מה ההבדל אם אנחנו נמצאים בונציה או ברומא. אמרנו שהנסיעה לרומא וחזרה תהיה על חשבוננו, הינו שברומא נתאכסן במלון פחות מפואר ובהפרש המחירים נכסה את הוצאות הנסיעה. אנשינו במקום הסכימו וסוכם שכאשר נגיע לרומא נבריק לונציה באיזה מלון אנחנו מתאכסנים וכאשר ירצו שנחזור לונציה יבריקו לנו לאותו מלון.
גרישה רצה לרכוש בנג'ו. החלטנו שבמשותף נכסה את מחיר הבנג'ו.
הגענו לרומא ביום בו היה כנס של הלוחמים האיטלקים במלחמות השונות וכל בתי המלון היו תפוסים. לא היתה לנו ברירה ונאלצנו להתאכסן במלון יותר יקר מזה שחשבנו. שהינו במלון זה כשלושה ימים עד שהלחץ על בתי המלון ירד. היות והוצאנו על השהיה במלון יותר ממה שתכננו נאלצנו להתאכסן במלון זול. נכנסנו למלון "אלברגו קמפידוליו" בסביבות ככר ונציה המפורסם. לאחר ששהינו במלון זה כיומיים התברר לנו שבמלון מתאכסנים עוד שלושה יהודים מארץ ישראל, יהודים שנראו לנו מפוקפקים ביותר. חששנו שאם יהודים אלה יסתכסכו עם המשטרה יכניסו גם אותנו לאותה קלחת והחלטנו לעזוב מלון זה ולעבור לאחר.
עוד לפני זה טיילנו בככר ונציה. במקום נגשו אלינו שני בלשים ודרשו מאיתנו את הנירות שלנו. לאחר בדיקת הנירות הניחו לנו להמשיך בדרכנו.
לאחר שעזבנו מלון זה חששנו שמא עד שהמברק לרומא על שינוי כתובת יגיע לייעודו, בינתים ישלחו לנו מברק למלון הקודם. החלטנו לגשת למלון הקודם כדי לברר אם לא הגיעה עבורנו הודעה כל שהיא.
בדרך למלון אמרתי לכתריאל שלא כדאי לעבור דרך ככר ונציה. כתריאל לא הסכים בטענה שכבר נבדקנו ואין כל חשש. כאשר הגענו לקרבת המלון נשארתי אני מאחור וכתריאל הלך להכנס למלון. לפתע שמעתי שריקה וכתריאל סימן לי להסתלק מהמקום. כאשר נפגשנו שאלתי אותו מה קרה. הוא אמר שברגע שהתקרב לדלת הכניסה ראה בפנים משטרה ושלושת היהודים שלנו נחקרים ולכן החליט שלא להכנס.
בדרכנו משם חזרתי והזהרתי בפני המעבר דרך ככר ונציה. גם הפעם כתריאל התעקש. בככר עצרו אותנו שוב בלשים ובקשו את הנירות. לתמהוננו הרב לא הסתפקו בנירות שהיו ברשותנו ודרשו מאיתנו מסמך נוסף הנקרא "סוג'ורנו". התברר שכל זר הנמצא ברומא מעל לשלושה ימים חייב להתייצב במשטרה ולקבל את אותו סוג'ורנו. אנחנו לא ידענו על הוראה כזו וכמובן לא התייצבנו במשטרה. היות ומסמך זה לא היה ברשותנו נלקחנו למשטרה לחקירה שנמשכה די זמן ואפילו חפשו נשק בכלינו. לאחר מכן איפשרו לנו ללכת.
הסיפור שאנשינו במקום סיפרו על מקרה זה היה כדלהלן:
שמואל וכתריאל טיילו בככר ונציה, נכנסו לגן של ארמון ונציה והגיעו עד החלון המשקיף לחדר עבודתו של מוסוליני. הניחו אבן לרגלי החלון ועלו להציץ על מוסוליני ושם נתפשו ע"י המשטרה.
כאשר שהינו ברומא הציגו שם באחד מבתי הקולנוע את הסרט "מריה ולבסקה" עם שרל בואיה וגרטה גרבו. החלטנו שנלך לסרט זה. הקולנוע היה די מרוחק מהמלון שלנו. החלטנו ללכת ברגל כי לנסוע באוטובוס זה בזבוז כסף. הגענו לקולנוע ונוכחנו שכרטיס כניסה עולה 6 לירטות. אמרנו שזה יותר מדי יקר בשביל עם ישראל וחזרנו כלעומת שבאנו.
לבסוף הגיע המברק המיוחל וחזרנו לונציה. שם הלכנו ביחד עם אנשינו במקום אל הקונסול הפנמי, שאגב היה יהודי, על מנת שיחתום על המסמכים הדרושים לשם החלפת הדגל. ישבנו אצלו מעל שעתיים. הוא התלבט מאד וכל הזמן טען שאיננו יכול לעשות זאת. לאחר לחץ ממושך מצדנו, נעתר. המסמכים נחתמו, הדגל הוחלף ואנחנו- כתריאל, גרישה ואני עלינו לאנייה שעגנה בונציה מבלי שהדרכונים שלנו יוחתמו בחותמת של יציאה מאיטליה. ז"א היתה לנו בדרכון חותמת של כניסה לאיטליה ואילו חותמת של יציאה לא היתה. מונציה הפלגנו לספליט שביוגוסלביה. חיכינו שם מספר ימים ואחר הפלגנו ל"בארי" שבאיטליה לקחת את הטרנספורט הראשון של כ- 300 מעפילים מפולניה.
האנייה "איריני ורניקוס" ששמה הוחלף ל"אטרטו" היתה אניית הצלה של כ- 600 טון. אנייה חזקה עם מהירות שיוט של 10 קשרים ויכולת להגיע עד 13 קשר. באותם הזמנים מהירות זו נחשבה לגבוהה. במחסן האנייה נבנו משטחים שעליהם ישנו המעפילים על מזרונים. בתי שימוש הוקמו מעץ על הסיפון עם צינור שיוביל את הלכלוך ישר לים. כאשר האנייה הטלטלה בגלים, הלכלוך במקום להחליק לים היה מחליק לסיפון. הצחנה היתה רבה. נוסף על כך המעפילים הקיאו הן בתוך המחסן והן על הסיפון. היה צורך לנקות את האנייה בלי הרף ולשפוך כל הזמן חומר חיטוי. יחד עם המעפילים הגיע גם לוי שורץ המכונה היום שבט. הוא ליווה אותם כל הדרך מפולניה והיה מארגן אותם באנייה. לאחר ההורדה בחוף היה חוזר לפולניה ובא עם קבוצה חדשה.
בזמן שהים היה סוער והמעפילים הרגישו לא טוב, ארגנו באנייה קבוצה של אנשים שהרגישו טוב אשר הסתובבו כל הזמן עם דליים ומטאטאים. כל מי שהתחיל להקיא הגישו לו מיד דלי כדי שיקיא לתוכו ולא על הסיפון. כמובן קבוצת מעפילים זו עסקה כל הזמן בשטיפה וניקוי האנייה.
באנייה היה צוות של כ- 23 איש. היה לה רק רב חובל יחיד. את תפקיד קצין הסיפון מלאנו, פרט לרב החובל, גם כתריאל ואני. גרישה שמש כאלחוטאי. באנייה היה מטבח קטן עבור צוות של 23 איש. אי אפשר היה לבשל בו בנוסף על כך ל- 300 איש, לכן הבישול למעפילים נעשה בלילה ולמעשה אני הייתי בעיקר המבשל. לקבלת האוכל היו המעפילים מסתדרים בתור, עוברים ליד הסיר עם הצלחות שלהם. כל אחד היה מקבל את המנה שלו ומוצא לו מקום לאכול. הצפיפות היתה כמובן רבה ביותר אבל יש לציין שהמשמעת היתה טובה ולא היו לנו בעיות משמעת. היתה משמעת מים אשר חילקו במשורה. להתרחץ כמובן שלא היו מים.
חלק ניכר מהמעפילים ראה לראשונה את הים ולכולם היתה זאת הפעם הראשונה שהפליגו בים. היה צריך להשגיח עליהם בשבע עיניים. פעם, ביום שמש בהיר הים שקט ביותר, ראיתי התקהלות בירכתיים. ניגשתי לברר מה העניין. התברר לי לתמהוני שאחד המעפילים רצה לקשור עצמו בחבל ולקפוץ לים להתרחץ ולהגרר אחרי האנייה. אילו היה עושה זאת היה טובע כי במהירות כזו של האנייה לא היה לו כל סיכוי להחזיק עצמו מעל למים.
באחת ההפלגות היתה באנייה קבוצה של מעפילים דתיים. הם לא אכלו את האוכל שבשלנו באנייה. הם הביאו אתם שימורים אותם אכלו. באנייה הם רק קבלו לחם, ירקות ושתייה. הגענו לחוף ביום ששי בלילה. קבוצת הדתיים הודיעה לנו שהם לא ירדו לחוף כי אינם רוצים לחלל את השבת. הודענו זאת לחוף. בחוף, דוד'קה כתב פתק בו הם הורשו לרדת לחוף וחתם בשם איזה רב. לאחר מכן הם ירדו.
התפקיד של המלווים באנייה (כתריאל ואני) היה להשגיח על המעפילים, לארגן את החיים באנייה ולשמש כקציני משמרת. בהגיענו לחוף היה עלינו להוביל את האנייה לנקודה שנקבעה להורדת המעפילים. היה עלינו להגיע מעמק הים ישירות אל הנקודה כדי שלא לשוט לאורך החוף, מה שהיה מגדיל את הסיכויים להתפש ע"י ספינות המשמר של המשטרה הבריטית. אנחנו הכרנו כל נקודת אור בחוף וכך יכלנו לכוון את האנייה עוד ממרחק רב לנקודה שנקבעה. כדי לעזור לנו להגיע למקום הנכון, נקבע בחוף מגדלור. בתוך פח של בנזין שהיה פתוח רק לצד אחד הותקן פנס רוח. את פתח הפח היו מכסים למשך ארבע דקות ומגלים אותו למשך דקה. זאת כדי להקשות על הסירות של המשטרה שסיירו בחוף לזהות כי אור זה מתנהג באופן קבוע ולעורר את חשדם. מגדלור המאפל למשך ארבע דקות ונגלה לדקה, קשה להרגיש בו למי שאיינו מצפה לו באותו מקום.
מעמק הים, ממרחק מעל ל- 30 מיל, היינו מעלים את מהירות האנייה למכסימום, היינו שלושה עשר קשר ומפליגים ישירות לנקודת ההורדה. כמו-כן היינו כבר אז מוציאים את הסירות מעבר לדופן האנייה כך שבהגיענו למקום, לאחר זריקת העוגן, הסירות היו מורדות מיד למים. לפני ההגעה לחוף היינו מארגנים את המעפילים בקבוצות, כל קבוצה לסירה. לאחר זריקת העוגן היינו ממלאים סירה אחת עם מעפילים. אחד המלוים פלוס מספר מלחים מצוות האנייה היו חותרים לחוף בסירה זו. בינתים היה המלווה השני שנשאר באנייה ממלא את שאר הסירות וקושר אותן לאנייה. לאחר שהסירה הראשונה היתה יורדת לחוף המעפילים היו יורדים ממנה והיא היתה לוקחת את החותרים לשאר הסירות אשר חיכו בחוף. כשהסירה היתה מגיעה לאנייה, החותרים היו נכנסים לסירות האחרות ומתחילים בפעולה. כאשר הסירה היתה מגיעה לאנייה ולא היו בה כבר מעפילים, היו החותרים עולים לאנייה ואת הסירה היינו מעלים למעלה. כאשר כל החותרים היו כבר באנייה היינו מחזירים אותם לחוף שוב בסירה בה חתרו אנשי הצוות. כאשר סירה אחרונה זו היתה מגיעה לאנייה היינו מעלים אותה, מרימים את העוגן ומפליגים במלוא המהירות ללב הים. החותרים היו ברובם חברי הפלוגה הימית של הפועל. היתה הרגשה נפלאה לחזור ללב הים לאחר ההורדה, מה גם שרב החובל היה אז אומר שכולנו נשכב לישון והוא יהיה במשמרת עד הבוקר.
חוף ההורדה היה אף הוא מסומן. באמצע הגזרה היו שני אורות, האחד מעל לשני ובמרחק מה ביניהם. הסירות שהיו חותרות לחוף היו צריכות לראות שני אורות אלה בקו אחד ואז היו בטוחים שהם חותרים בכוון הנכון. הגבול הימני של גזרת חוף ההורדה (ימני כאשר מביטים מהים) היה מסומן באור ירוק ואילו השמאלי באדום. בצורה זו ניתן להבטיח כי הסירות החותרות מהים לחוף תנחתנה בגזרה שנקבעה להורדה.
בחוף עצמו היתה קבוצת ימאים שנקראה קבוצת המים. תפקידה היה, לתפוס בידים את הסירה כאשר נכנסה לאזור הגלים הנשברים ולהובילה לחוף. לאחר שהמעפילים היו יורדם, קבוצת המים היתה דוחפת את הסירה מעבר לגלי החוף. אזור גלי החוף הוא האזור הקשה והמסוכן לסירה. לקבוצה של 4 חותרים בסירה העמוסה עם כ- 20 איש וחבילותיה היה קשה לשלוט בסירה באזור גלי החוף, כך גם לצאת מהם.
יש לזכור כי מדובר כאן בשנים 1938 ו- 1939 כאשר בארץ היו מאורעות. באחת ההפלגות מקום ההורדה נקבע לחוף הרצליה צפונה לתחנת הכוח של רידינג. על תחנה זו היה מותקן זרקור שהאיר את השטח לצרכי בטחון בפני התקפה ערבית. כאשר הגענו לחוף, הזרקור האיר את החוף ואת האנייה.

חששנו שעל ידי כך נתגלה למשמרות ולסירות המשטרה. העברנו מברק לחוף בזה הלשון: "הודיעו לזרקור אל תאירו צפונה". בדרך נשמטה המלה "אל" ונשאר רק "תאירו צפונה". בעל האנייה שהיה אתנו באותו זמן חרד כמונו שהאנייה תתגלה. ניסיתי להרגיע אותו שזרקור זה הוא שלנו. כאשר סיימנו את ההורדה והפלגנו ללב ים אמר לי בעל האנייה: "איחולי לאנשים שלכם". הוא אמר זאת כמובן באירוניה.
כדי לעגון בחוף היינו זורקים עוגן שהיה קשור בחבל לאנייה. ליד החבל היה מונח גרזן כך שאם יהיה צורך להפליג מהר ללב ים, אם האנייה תתגלה, היינו כורתים את החבל במכת גרזן כך שלא נצטרך להתעכב להרים העוגן.
לאחר שתי הפלגות חזר כתריאל ארצה ואני נשארתי האחראי באנייה ונוסף אלי הגיע יוסף אורבוך להיות המלווה השני.
גרישה היה האלחוטאי אשר עמד בקשר עם החוף. ככל שהתקרבנו לחוף היינו מקטינים את עצמת המשדר כך שלא יורגש שכאן אנייה המתקרבת לחוף.
המקום בו היינו צריכים לקבל את המעפילים בפעם השלישית, כאשר אני הייתי האחראי, נקבע נמל נפולי. נאמר לשלטונות הנמל כי תגיע אנייה לקחת כ- 400 סטודנטים פולנים להפלגת טיול.
שלטונות הנמל פינו לנו את הרציף הראשי, רציף אליו היו נקשרות אניות הנוסעים האיטלקיות הגדולות ביותר- רקס וקונטה סבויה. אנשינו במקום חששו שכאשר שלטונות הנמל יראו איזה אנייה באה לקחת 400 סטודנטים הם לא ירשו לנו לקחת אותם על אנייה כזו. לכן הודיעו לנו לים שלא נכנס לנמל בלילה אלא נעגון בחוף ונכנס בבוקר.
כאשר נכנסנו לנמל התעוררה שערוריה- איך אפשר לקחת באנייה כזו, שאיננה אניית נוסעים, אין בה תאים, אין שרותים, אין סידורי בטיחות, מספר כזה של נוסעים. היה במקום ויכוח גדול. בעל האנייה, קוסטה ורניקוס, אמר לאנשי הנמל נעמיד בקבוק על סיפון האנייה ונצא לים ותראו אם הבקבוק יפול. המעפילים כבר היו באותו זמן בבתי המלון ברומא תחת משמר של המשטרה. אין יוצא ואין בא. לאחר דין ודברים קשה ובודאי עם לא מעט שוחד, איפשרו לנו לקחת את הנוסעים ולהפליג.
כאשר האנייה הפליגה עם נוסעים היא קיבלה משלטונות הנמל נירות ובהם היה רשום מספר אנשי הצוות ומספר הנוסעים. היות והיינו מורידים את האנשים בחוף הארץ, שלא בנמל, לא היו לנו נירות אחרים כדי שכאשר נחזור לנמל לאחר ההורדה לא נשאל היכן האנשים הרשומים בנירות האנייה. קנינו נוזל מיוחד שהיה מוחק דיו ולאחר ההורדה היינו מוחקים מהנירות את מספר האנשים.
יש לציין שהגענו למצב בו היינו מורידים מהאנייה 400 איש במשך שעתיים. זה הישג לא מבוטל.
בהפלגה הרביעית בה השתתפתי היינו אמורים לקחת קבוצת מעפילים מצ'כוסלובקיה. לאותם בעלי האנייה היתה אנייה נוספת, אניית נוסעים שהיתה מפליגה בין איי יוון. שם האנייה היה "לימנוס", אשר הוחלף, לאחר שינוי הדגל לדגל פנמה, ל"קולורדו". לאחר השערוריה שהיתה בנמל נפולי הוחלט שלא נכנס יותר לנמל לקחת מעפילים עם האנייה "אטרטו", אלא לקחת אותם על ה"קולורדו" שכאמור היתה אניית נוסעים שאפשר היה לקחת בה נוסעים ללא בעיות. המגבלה היתה שאנייה זו לא היתה מהירה וגם לא כל כך בטוחה בים הפתוח. אור לזאת החלטנו לקחת את המעפילים מהנמל באנייה "קולרודו" ולהעבירם בים לאניה "אטרטו".
את קבוצת המעפילים הזאת היינו אמורים לקחת בנמל היוגוסלבי סושק. זו היתה עיר שנחלקה לשנים- באמצעיתה עבר נהר. נהר זה היה הגבול באותו זמן בין יוגוסלביה לאיטליה. עיר היוגוסלבית נקראה סושק ואילו החלק האיטלקי נקרא פיומה. לאחר מלחמת העולם הועתק הגבול היוגוסלבי מזרחה והעיר כולה נקראת היום רִיֶיקה.
כפי שכבר כתבתי לעיל, עזבתי את איטליה ועליתי לאנייה "אטרטו" בונציה מבלי שהדרכון שלי הוחתם בחותמת יציאה מאיטליה. חששתי שכאשר אחזור ארצה והדרכון שלי יבדק על ידי המשטרה הבריטית. העדר חתימת יציאה מאיטליה יגרום לי בעיות החלטתי לכן למלא את הדרכון שלי בחתימות, מה שיקשה על הבדיקה והבקורת. לשם כך סידרתי לי אשרות כניסה לאיטליה ועברתי כמה פעמים את הגשר שעל הנהר. בכל פעם שהייתי יוצא מיוגוסלביה היו מטביעים לי בדרכון חתימה של יציאה מיוגוסלביה וכניסה לאיטליה. אח"כ הייתי עובר את הגשר שנית ומקבל חתימה של יציאה מאיטליה וכניסה ליוגוסלביה וכך מלאתי את הדרכון בחתימות.
כאמור לעיל, היינו צריכים לקחת את המעפילים מהנמל היוגוסלבי סושק. היוגוסלבים ידעו מה העניין. הם דרשו לכן מהממשלה הצ'כית ערבות שאם המעפילים לא יצליחו לרדת בחוף הארץ ויוחזרו, תקבל אותם הממשלה הצ'כית ללא בעיות הממשלה הצ'כית נתנה את הערבות הנדרשת.
בלילה בו נאספו המעפילים בפרג כדי לנסוע ברכבת לסושק, כבשו הגרמנים את צ'כוסלובקיה ועצרו את הרכבת בתחנה. אנחנו חששנו שעומדת לפרוץ מלחמת עולם. החלטנו שאם בצרפת יוכרז על גיוס כללי ניקח את האנייה ונסתלק מהמקום. היות וגיוס כללי בצרפת לא הוכרז, נשארנו להמשיך בפעולה.
עתה, לאחר שצ'כיה היתה כבושה בידי הגרמנים, הממשלה היוגוסלבית דרשה את אותה הערבות מהממשלה הגרמנית. למרבה הפליאה, הממשלה הגרמנית הסכימה, נתנה את הערבות והמעפילים יצאו לדרך.
כאשר הרכבת הגיעה לגבול יוגוסלביה לא נתנו לה להיכנס. התחיל ויכוח בין שר הפנים לשר החוץ. שר החוץ טען מה זאת אומרת לא נותנים להיכנס, אנחנו נתנו אשרות כניסה והסכמנו לכל העניין. שר הפנים התעקש. התחיל כמובן משא ומתן עם הממשלה היוגוסלבית כדי להסיר את רוע הגזרה. בסושק היה באותו זמן צבי יחיאלי. הגרמנים שלחו אלינו נציג שלה שיעזור לנו לשכנע את היוגוסלבים. זכור לי שאותו נציג אמר לנו שאם לא יצליח אין לו מה לחזור לגרמניה יכניסו אותו שם למחנה הסגר.
המשא ומתן נמשך מעל שבוע וכל אותו זמן המעפילים היו ברכבת ולא נתנו להם לצאת ממנה. יהדות הונגריה שלחה להם אוכל. לבסוף היוגוסלבים נעתרו. הרכבת הגיעה לסושק נעולה עם משמר כבד. הרכבת נעצרה על הרציף ליד האנייה. ביו הרכבת לאנייה הוצב שולחן. המעפילים ירדו אחד אחד, דרכונם הוחתם והם עלו לאנייה. לאחר מכן מיד הפלגנו.
היתה ביוגוסלביה באותו זמן קבוצה של כ- 10 בחורים ובחורות שהיו בהכשרה במקום סמוך לסושק אותם היינו צריכים להבריח לאנייה ולצרפם לקבוצה הצ'כית. אני יצאתי מהנמל כדי להקים אתם את הקשר ולהביאם לאנייה. זאת עשינו עוד לפני שהגיעו הצ'כים. חששנו שאם המשטרה תערוך חיפוש באנייה הם יתגלו, לכן החבאנו אותם במנהרות של מדחפי האנייה. לאחר שכל המעפילים עלו, הם יצאו משם והפלגנו לדרך.
הפגישה עם האנייה "אטרטו" התבצעה ליד אחד האיים היוגוסלבים בים האדריאטי. העברת האנשים ל"אטרטו" התבצעה ללא בעיות מיוחדות. יחד עם המעפילים עברו ל"אטרטו" עוד מספר מלחים כדי להשלים לה את הצוות. על ה"אטרטו" בא עמירם שוחט שהפליג איתה לארץ ואני חזרתי עם ה"קולורדו".
בזמן העברת המעפילים הגיעה למקום סירת משטרת החופים היוגוסלבית. העלנו אותם ל"קולורדו" ונתנו להם משקאות וסיגריות והם הפליגו מבלי שגרמו לנו קשיים כל שהם. בתום ההעברה חזרנו עם ה"קולורדו" ליוגוסלביה. אמרתי לדמיטריוס שהיה רב חובלה של האנייה, אחד האחים למשפחת ורניקוס, שכדאי לנו לחזור לשוסק כי שם כבר מכירים אותנו. קיויתי ששם לא יעוררו שום בעיות אם נחזור ללא האנשים. דימיטריוס רצה לחזור לספליט כי רצה להצטייד שם בפחם לקראת ההפלגה הבאה של האנייה. אני חששתי שבספליט תהינה לנו בעיות. כל הפצרותי לא הועילו ונכנסנו לספליט. כפי שחששתי התחילה בספליט חקירה היכן האנשים. ספרנו להם שבדרך קרתה תקלה במכונות של האנייה, לא יכולנו להמשיך ונאלצנו להעביר את האנשים לאנייה אחרת. הם לא האמינו לנו והתחילה חקירה נמרצת. קשרו את האנייה לאחד הרציפים הצדדיים ולא הרשו לאף אחד לרדת לחוף.
אני הייתי רשום באנייה כקצין שני. באחד הבקרים בא לאנייה שוטר שלקח אותי למשטרה לחקירה. אנחנו ידענו שאם נשכנע אותם כי העברנו את האנשים במים איטלקיים הם לא יעשו בעיות אבל אם העברנו אותם במים יוגוסלביים תהיה לנו בעיה. לכן החלטנו, דמיטריוס ואני, שנגיד להם שהעברנו את האנשים ליד אחד האיים האיטלקיים וכן שאם אני אתקל בבעיות בזמן החקירה שאשתדל להעביר את כל העניין על שכמו של רב החובל כי אני הייתי פלשתיני ויהודי, שני דברים שלא היו באותו זמן מוניטין טובים. חוץ מזה אני לא יכולתי לפנות לעזרת הקונסול הבריטי במקום מסיבות ידועות.
החקירה התמקדה בעיקר למקום בו העברנו את האנשים. אני הראתי להם על המפה את המקום שסיכמתי עם דמיטריוס, היינו אי איטלקי. תוך כדי החקירה נכנס לחדר אחד השוטרים שהיו בסירה שהיתה לידנו בזמם ההעברה. ראיתי שאותו שוטר מצביע על המפה על המקום הנכון בו העברנו את האנשים. לאחר מכן אמרו לי החוקרים כי להם יש אינפורמציה אחרת מזו שאני מוסר להם ואם אני משקר אני אענש לפי החוקים היוגוסלביים ולפי החוקים הבינלאומיים. ראיתי שאין טעם להתעקש יותר ואז צץ במוחי הסיפור הבא: אמרתי להם, ראו אני מספר לכם את כל האמת הידועה לי. אני קצין שני באנייה. המשמרת שלי היא בין 4 ל- 8. במשמרת שלי הובלתי את האנייה למקום אותו ציינתי בדברי. בשעה 8 החליף אותי במשמרת רב החובל ואני הלכתי לישון. אם רב החובל שינה אח"כ את הקורס והוביל את האנייה למקום אחר אינני יודע. אמרתי להם שכאשר קמתי משנתי בערך בשעה 10 בבקר כבר לא היו אנשים באנייה ומצאתי את האנייה מפליגה לספליט. שאלתי את רב החובל מה קרה והוא סיפר לי את מה שסיפרתי להם כי היתה תקלה והעברנו את האנשים לאנייה אחרת. מדי פעם שאלו אותי מה עשית בשבע בבוקר. אמרתי הרי כבר סיפרתי לכם שישנתי. הם קנו את הסיפור והחקירה הסתיימה. הם שלחו אותי חזרה לאנייה ואמרו לי לשלוח לחקירה את הקצין הראשון. הקצין הראשון שהיה רשום ככזה ברשימת הצוות היה יווני מבוגר שלא הבין בנווטות שום דבר ולא ידע לקרוא מפה ימית.
חשבתי שאחזור לאנייה ואספר לדמיטריוס ולאותו יווני מה היה בחקירה ונכין אותו לתשובות שייתן. הם לא נתנו לי לחזור לאנייה לבד אלא שלחו אתי שוטר. כאשר הגענו לאנייה היא היתה בשלב העברה לרציף אחר. כאשר האנייה התחילה להתקרב לרציף והיתה עדין במרחק קטן ממנו עזבתי את השוטר על הרציף. רצתי וקפצתי מהרציף לאנייה. היא היתה נמוכה כך שהירכתיים שלה היו בגובה הרציף. השוטר שהיה אדם מבוגר וגדל מידות נשאר על הרציף וחכה עד שהאנייה תקשר לפני שעלה עליה. ניצלתי את פרק הזמן הזה וספרתי לדמיטריוס ולאותו יווני מה היה בחקירה.
לאחר שהשוטר עלה לאנייה הוא לקח את היווני לחקירה. הוא סיפר לנו אח"כ שהציגו בפניו מפה ושאלו אותו שיראה להם היכן העבירו את האנשים. הוא חיפש בכיסיו ואמר להם ששכח את המשקפים שלו באנייה ובלי המשקפים איננו רואה דבר. החוקרים הבינו שממנו לא יוציאו דבר ושחררו אותו.
גם את לוי שורץ לקחו לחקירה אבל הוא אמר להם שהוא איננו ימאי, איננו יודע לקרוא מפה ימית ואיננו יכול לענות לשאלותיהם. הם שחררו גם אותו.
שהינו בספליט מספר ימים ולבסוף שחררו אותנו. אני מניח שבודאי שחדו פה ושם פקידים שונים לשחרר אותנו.
משוסק הפלגנו עם ה"קולורדו" לברינדיזי, שם עליתי על מטוס איטלקי וטסתי לאתונה. כאן עליתי על האנייה "טרנסילבניה" והפלגתי הביתה לחיפה. זה היה באפריל 1939.
באותו זמן היו כידוע בארץ מאורעות והיה צורך בתעודת נסיעה כדי לנוע בדרכים. חששתי מאד מבדיקת הדרכון בארץ כי כפי שכתבתי לעיל הדרכון שלי לא היה בסדר. בדיקת הדרכון עברה בסדר. קיבלתי תעודת נסיעה במקום ונסעתי לתל-אביב.

שלמה שפי : אני הייתי על ה"טייגר היל". באנייה כינו אותי בשם פיליפ. ב- 25/4/39 בשעה 1400, בנמל תל-אביב, ניגש אלי כתריאל יפה ואמר לי שהוטלה עלי משימה ומחר בבקר ב- 6 אני יוצא לחוץ לארץ. לא היתה לי שום הכנה מוקדמת ולא ידעתי שדבר כזה עלול לקרוא, אבל ברגע שקבלתי את זה עליתי על אופני נסעתי הביתה. קבלתי אז 13.5 לירות כדי לקנות מזוודה, מכנסים, עניבה וכל הציוד כדי להראות כבן אדם. בשעה 6 בבוקר הופיע בביתי דודקה נמרי ובתוך המכונית ישב גם צבי ספקטור, אותו צבי שנספה בסירת הכ"ג. נסענו לחיפה עלינו על מטוס אלה ליטוריה שהיו בו 20 נוסעים. באותה תקופה זה היה אחד האוירונים הגדולים וירדנו בברינדיזי. בברינדיזי קבלנו אוירון ים והגענו לטריסט שם חפשנו את האוטובוס שנוסע לפיוּמה. זאת היתה הכתובת שאליה היינו צריכים להגיע וכאשר התחלנו לחפש פה ושם הרגשנו שאחרינו יש כבר שני בלשים שעקבו אחרינו אבל מאחר שנגשנו לתחנת אוטובוסים הם עזבו אותנו לנפשנו. הגענו לפיוּמה. לפי ההוראות היינו צריכים לחכות להודעה. שהינו שם כ- 18 יום ללא שום הודעה מהארץ וללא שום ידיעה. לא ידענו מה לעשות. האשרות שלנו היו רק לשלושה שבועות ולא ידענו אם לעבור ליוגוסלביה לפי האשרות שהיו לנו בדרכון. אבל באחד הערבים כשהגענו למלון קבלנו במקום מכתב כתוב בעברית באותיות לטיניות להכנס לחדר זה וזה. שם פגשנו את שמעון ברגינסקי שנתן לנו הוראות שכאשר יעברו שלושת השבועות שהיה מותר לנו לשהות באיטליה, לפי האשרה, לעבור את הגבול ליוגוסלביה לסושק ולהכנס שם לפרק הוטל. עשינו את זה. שם היה כבר שליח, אחה שינדלמן, ואנחנו פעלנו לפי הוראותיו אם כי הוא לא ידע מה עלינו לעשות. גם הוא לא היה מעודכן. לאחר שלושה שבועות ששהינו ביוגוסלביה עברנו לשויצריה. שם היינו זקוקים לאשרה כתושבי ארץ ישראל. היינו שם בציריך. באותו זמן היה שם כנס של כל השליחים מאירופה ביניהם אני זוכר את משה אורבוך ואת זאב שינד. משם שלחו אותי ואת צבי ספקטור לקופנהגן. לנסוע לקופנהגן זה לא היה כל כך קל כי באותה תקופה לא נתנו אשרות כניסה ליהודים לדנמרק. כבר היתה אוירה מלחמתית והיהודים הרגישו כבר את הסכנה נושפת בעורפם. בבזל אשרו לנו אשרה גם הלוך וגם חזור. הגענו לקופנהגן. צבי קיבל הוראה לעלות לאיזה אנייה שהיתה שם כדי לאסוף מעפילים מהחוף הבלטי שם נפרדנו. אני קיבלתי הוראה לעבור לבוקרשט. היתה לי תקרית מאד לא נעימה והרגשתי מאד לא נעים. כשעליתי על המעבורת נעשתה שם בדיקת הדרכונים כאשר כל האנשים נשארים לשבת ברכבת. הדרכונים נלקחים מכולם ואח"כ לאחר הבדיקה מחזירים אותם לאנשים עם החתימות הדרושות. כל עוד לא מקבלים את הדרכונים אין לעזוב את הרכבת ובינתיים הרכבת על המעבורת המפליגה לצפון גרמניה. כאשר הפקיד הגיע עם הדרכונים ראיתי שהוא מחלק את הדרכונים לכל אלה שהיו אתי בתא ולי לא. שאלתי מה עם הדרכון שלי והוא אמר לי שפה הוא איננו, יתכן והוא למטה. כאשר אגמור לחלק את הדרכונים הוא בודאי ישאר ואני אתן לך אותו. כולם כבר עזבו את הרכבת ועלו על סיפון המעבורת לשאוף אויר ואני עדין יושב בתא. הפקיד חזר ואמר לי שהוא מצטער מאד הוא כבר חילק את כל הדרכונים ושלי איננו יתכן והלך לאיבוד. שאלתי אותו מה לעשות והוא אמר לי זה שום דבר. כאשר נגיע לגרמניה תכנס לתחנת משטרה ותאמר שהדרכון שלך הלך לאיבוד ויסדרו משהו. אני כבר שמעתי מה קורה עם יהודים באירופה. אמרתי לו איך יתכן שהדרכון שלי ילך לאיבוד והוא אמר שאיננו יודע והלך. לא נשארה לי דרך אחרת. חפשתי את הקברניט של האנייה ואמרתי לו בוא נדבר כמו שני גברים. אם אתם רוצים לעשות לי רע תגידו זאת. הוא אמר לי אני בכלל לא מבין על מה אתה מדבר. אני אמרתי האדם הזה לקח ממני את הדרכון להחתים אותו. לכולם הוא החזיר ולי לא. הוא אומר שהוא אבד אותו. אני אמרתי שאני יהודי וכשאגיע לגרמניה יהיו אתי בעיות. הוא אמר לי בוא אחרי. ירדנו במדרגות ואני חשבתי כי פה אני כבר אקבל את מה שאני צריך לקבל במקום בגרמניה. אבל לא הוא פתח עם הרגל שלו את הקבינה. הבחור ההוא שכב במיטה מכוסה בשמיכה. הוא בכה בכח רב הוציא אותו מהמיטה. הוא שאל אותו היכן הדרכון של האדם הזה. הוא פשוט פתח את המגירה והוציא את הדרכון. אני רוצה לציין שאח"כ בכל הבדיקות שנעשו בגבול פולניה או בולגריה רק פתחו את הדרכון והענין הזה שונה. קודם כל לפתוח את המזודה אם יש ספרות או דברים אחרים אם יש להצהיר מכס וכו'. כאשר היו רואים שהכל בסדר היו הופכים לי את המזודה ומפזרים את כל מה שהיה בה. רק לי עשו את זה.
הגעתי לפולניה. שם הייתי צריך להכנס לרחוב גנשר 14. שם הייתי צריך לפגוש מישהו מהחלוץ אינני זוכר מה בדיוק הייתי צריך לעשות שם. לאחר מכן המשכתי לבוקרשט. בבוקרשט גם כן היה לי משהו לא נעים. בגלל כל הדברים האלה אני אחרתי יום אחד להגיע לבוקרשט. בתחנת בוקרשט הייתי צריך לפגוש את שורץ ועוד בחור עם שערות ג'ינג'יות רומני שעזר לברפל ברומניה. הוא היה צריך לקבל אותי. היות ואחרתי ביום אף אחד לא קיבל אותי בתחנה. היתה לי כתובת לאן לפנות והתחלתי לחפש כתובת זו. ברומניה לא מדברים שום שפה רק רומנית ולא היה לי עם מי לדבר. באחת הפינות שמחתי לראות תחנת מוניות. שמחתי לראות את התחנה ומהרתי לחצות את הכביש. אז התחילו שם עם רמזורים ואני כנראה חציתי באור אדום ואז כשפתחתי את דלת המונית ורציתי להכנס הרגשתי שמישהו תפש אותי בחגורה וסחב אותי בחזרה. הסתובבתי וראיתי שוטר עם חליפה לבנה ומקל גומי שחור ביד. אני התחלתי להגיד לו טוריסטה טוריסטה והוא לא רצה לדעת והוא סחב אותי לבית המשפט שהיה בנין גדול. שם ישב שופט, שורה אחת של עברינים ושורה אחת של שוטרים וכל אחד ככה מתקדם עם המשפט שלו ואני חושב פה על כל הדברים האלה שמחכים לי ואני חסר לי עוד לקבל פה משהו. הגשתי את הדרכון שלי לשופט. הוא ראה שאני יליד הארץ ועוד מ- 1914. אז הוא שואל אותי טורק? כשנולדתי היו עוד הטורקים בארץ אם כי הפספורט היה בריטי אני דיברתי אידיש, מעין גרמנית. הסברתי לו שאני חדש ואינני יודע ולא שמתי לב לפנס המהבהב והוא החליט לשחרר אותי. נפגשתי איך שהוא עם ברפל. היות וצבי ספקטור עזב אותי ונשלח למקום אחר שלחו אלי מלווה שני את יוסף אורבוך.
לצערי הרב ברגע שיוסף אורבוך הגיע הוא חלה. קיבל חום גבוה שלא עזב אותו כל הזמן כל הדרך על האנייה היה חולה. בסוף התברר שזו היתה קדחת.
אנחנו הגענו לקונסטנצה בשעה שהאנייה טייגר היל עברה את ורנה ועליה היה יצחק פזי (אלחוטן) ז"ל. בורנה הוא אסף 50 מעפילים מהשומר הצעיר ג'. בחורים ובחורות קבוצה יוצאת מהכלל. האנייה הזו נקנתה ביוון. אני הכרתי אותה מנמל תל-אביב בשם "קיפרוס". הם הגיעו לקונסטנצה עם סיפור שהייתי רוצה שכולם ישמעו אותו. בין המעפילים מהשומר הצעיר ג' היתה גם משפחה בשם בריף: אב, אם, בן ובת. ברגע שעלו לאנייה האב התמוטט ומת על הרציף. המשפחה נאלצה לעלות לאנייה ולהסתכל משם על הרציף כיצד השוטרים לוקחים את הגופה אתם. אנחנו נאלצנו לשחרר מהר מהר את החבלים ולנסוע. זו אחת הטרגדיות של העם היהודי באותה תקופה. זה היה בורנה.
כשעלינו על האנייה בקונסטנצה עמדה שם רכבת כמה ימים עם קרוב ל- 800 מעפילים שבאו עם לוי שורץ מפולניה. זה היה בסוף יולי והשלטונות הרומנים לא נתנו להם לרדת מהקרונות לשום דבר עד שהאנייה הגיעה. וכשהאנייה הגיעה התחילו להעלות אותם לאנייה. אנחנו התחננו שיתנו לנו קודם את האפשרות להעלות את האספקה לאנייה ולסדר אותה, אבל לא הועילו שום דברים ולאחר שכל המעפילים עלו, עם כל המהומה והמערבולת באנייה התחלנו להעלות את האספקה. אי אפשר היה כמובן לבדוק את האספקה, כמויות ומצבים. אח"כ התברר ש 50% מהאספקה לא היתה ראויה לשימוש והיה צריך לזרוק אותה לים. ככה שמהרגע הראשון כבר הצטמצמנו במזון והתחיל קיצוב באוכל ומים.
כשהעולים עלו לאנייה עלה לאנייה גם אורח חשוב והוא ציר בריטניה בבוקרשט. הוא גם ניסה לדבר על ליבם של האנשים שלא כדאי לנסוע. הסוף יהיה לא טוב. הרומנים לא נתנו לנו להפליג לפני שניקח איתנו גם 50 יהודים מרומניה, ביניהם אחד שהציג את עצמו כרופא. אח"כ הסתבר שהידיעות שלו ברפואה לא היו יותר רחוקות משל כולנו. היו לנו חולים דיזנטריה ומחלות אחרות. הקבינות היו תפושות ע"י חולים. גם את הקבינות של המלווים נתנו לבנות מבולגריה, 4 בנות בקבינה. חיינו בקיצוב, לא היו לנו מים. הבולגרים הם ששמרו על כל מה שצריך לשמור. היו תלונות על גניבות. איך שהוא השתלטנו על הענין. בדרך אחת החולות, אני זוכר את שמה, צפורה, שהיתה לה משפחה בעמק יזרעאל, היא הלכה למות ואמנם מתה ונקברה קבורה ימית בים. לפני מותה נכנסתי לבקר אותה. היא ידעה שהיא עומדת למות. היא אמרה לי שהיא שמחה שהיא מתה בדרך לארץ ישראל.
הסיפור שלה הוא שהיא היתה בסנטוריום בפולניה. היא חלתה בשחפת. היא היתה בתור לעליה ותור אחד עבר והיא עדין לא הבריאה ועוד תור אחד עבר והיא טרם הבריאה. בינתים הגיעה לאזניה השמועה שזאת האנייה האחרונה ואז היא ברחה מהסנטוריום. אף אחד לא ידע שמצבה הבריאותי כל כך גרוע.
לפי התכנית היינו צריכים באיזה מקום במפרצים בטורקיה להפגש עם ספינת עץ בעלת קבולת של 300 אנשים והיא תעביר אותם ארצה. הגענו למקום מסוים ושם היתה עוד אנית מעפילים שאינני זוכר את שמה. כאשר המעפילים באנייה שלנו ראו עוד אנייה, כולם עברו לצד אחד והאנייה עמדה ממש להתהפך. חיכינו שמה כמה ימים והספינה לא הגיעה. בסופו של דבר היא כן הגיעה ונקשרה בחבל מאחור והחבל נקרע לא פעם אחת. הגענו לחופי קפריסין (אנחנו גררנו את הספינה מאחורי האנייה) והודענו לחוף שאנחנו רוצים תרופות. במקום תרופות שלחו לנו אניית מלחמה בריטית. ירדו ממנה קצינים עם רמקול ואמרו לנו לעזוב את המים הטריטוריאליים של קפריסין אחרת נענש. עזבנו את המקום והמשכנו לארץ. הגענו לחוף מול עתלית. קבלנו מברק שצריך להכנס לנמל בירות ולקבל שם עוד מעפילים. נכנסנו לשם בתואנה שאנחנו רוצים להצטייד במים ובמזון. דגל האנייה היה פנמי ולפי ניירות האנייה אנחנו מפליגים לשנחאי. בלבנון היו באותו זמן כ- 600 יהודים צ'כים שהגיעו עם אנייה בשם "פרוסולה". אנחנו קבלנו הוראה שצריכים להעלות אותם לאנייה שלנו. חיכינו לחשכה כדי להעביר את האנשים מה"פרוסולה" לאנייה שלנו. היו לנו סירות הצלה טובות אבל לא היו לנו חותרים. על האנייה פרוסולה היו שני שליחים, ישראל ואחד מכפר גלעדי (מנחם קלר) ומתל-אביב אליהו קוברסקי. אליהו זה קנה בבירות סירה בגדל קליפת אגוז. היות ולא היו חותרים אמרתי שאני אעשה את העבודה. תנו לי את הבולגרים שלי אני אושיב אותם שני משוטים על כל סירה ואני עם סירת האגוז אהיה ביניהם ואתן להם את ההוראות כיצד לחתור וכך היה. כל הלילה העברנו את האנשים מ"פרוסולה" ל"טייגר היל". באמצע ההעברה רפלקטורים של אניית משחית צרפתית עם סירנות. שני הקברניטים של ה"פרוסולה" וה"טייגר היל" ברחו כל אחד לצד אחר ואני עם הסירות ועם הפליטים נשארתי באמצע. קשרתי את כל הסירות יחד (היו 4 סירות) זאת כדי שכולנו נהיה ביחד ולא נתפזר. אחרי שהאנייה הצרפתית ראתה מה פה הולך היא הסתלקה. שתי האניות חזרו והעבודה הסתיימה. כולם עלו. "פרוסולה" הפליגה לאן שהפליגה ואנחנו 1417 איש הפלגנו לישראל. בחוף עתלית קבלנו הוראה לפרוק אנשים. העולים התחילו לרדת מהאנייה לספינה. הספינה התחילה להתמלא מים. היו עליה כבר כ- 200 איש שכולם התחילו לצעוק. יוסף אורבוך היה על הספינה כדי להפליג אתה לחוף. הוא מיד נתן הוראה לכל האנשים לחזור לאנייה. לאחר שהאנשים חזרו לאנייה הפלגנו דרומה לפי ההוראות לנבי יונס (המקום בו נמצא עכשיו נמל אשדוד).
כאן מספר שמואל טנקוס: אני ודודקה היינו בחוף עתלית. אנחנו חיכינו שם. קבלנו הודעה שהכניסו את האנשים לתוך הספינה והיא התחילה לקבל מים. היא כנראה היתה יבשה מלמעלה ואז ותרו על כל הענין והאנייה נשארה לבד. הסידור עם הספינה היה כי לא רצינו להגיע עם הטייגר היל לחוף הארץ שמא תתפש. היא היתה אנייה יקרה מדי ולא רצינו לסכן אותה בתפישה.
שלמה שפי ממשיך. באמצע הנסיעה קבלנו נקודת ציון בה נפגש עם סירה מהארץ. לנקודה זו הגיעה הסירה טרומפלדור ועליה ארונציק לישבסקי, מוצה וכתריאל יפה שעלה על האנייה לפקד עליה. מוצה וארונציק חזרו הביתה. כשהגיעו לנבי יונס אני הייתי על ההגה וכתריאל היה במקום הפיקוד. יוסקה אורבוך עמד על ידי זרקנו עוגן וגם הורדנו כבר סירה אחת. פתאום יוסף אמר לי תראה איזה צב לבן קופץ לי על המים. לפני שהספקתי לראות מה הדבר הלבן הקופץ, רקטה לבנה היתה באויר ואחריה רקטה אדומה. כתריאל נתן הוראה למכונה מלוא המהירות ולי אמר מערבה מלא. מספינת המשטרה פתחו עלינו באש ונהרגו שני מעפילים.
כאן העיר שמואל טנקוס כי את העגן לא הרימו אלא הוא נגרר ביחד עם התקדמות האנייה.
שלמה שפי ממשיך. על השולחן לידי היתה כוס מים. אחד הכדורים פגע בכוס ורסיס זכוכית פגע לי ביד. ברחנו מערבה עם שני הרוגים על האנייה. אחד ההרוגים היה מבין הצ'כים שלקחנו בבירות. הצ'כים ערכו הפגנה. מסביבי תכף התייצבה חגורת משמר מבין הבולגרים. הצ'כים באו אלינו בטענות שכשהם היו בבירות בא שליח מיוחד והודיע להם שמבירות יקחו אותם ישר לנמל חיפה (השליח היה מטעמו שלויצמן). הם רואים שהם רומו. מביאים אותם לאיזה מקום שיורים עליהם והורגים אותם וזה לא לפי ההבטחה. כתריאל נכנס אתם בשיחה, הרגיע אותם והבטיח להם שהכל יהיה בסדר. אנחנו מלאנו את ההוראות שהיו להגיע ללא אורות לחוף תל-אביב מול הבית האדום. כאשר הגענו למרחק של כ- 10 ק"מ מול הבית האדום כיבינו את התנורים. למדנו את הבולגרים כיצד לטפל במכונה, בתנורים הכבוים וכו'. אנחנו ירדנו בסירה יוסף ואני ועשרה מלחים וחתרנו לעבר תחנת רידינג. אותי לקחו עם אופנוע מיד הביתה. כתריאל נשאר על האנייה עד הרגעים האחרונים ואח"כ ירד עם פזי בשחיה. פזי לא ידע לשחות. כתריאל הלביש עליו חגורת הצלה וסחב אותו לחוף. עד כמה ששמעתי 300 איש הצליחו באותו לילה להעלות מהאנייה לבתים בחוף תל-אביב. השאר נלקחו ע"י השלטונות הבריטיים לסרפנד ואחרי זמן מה שוחררו ע"י זה שקיבלו סרטיפיקטים. שמואל טנקוס: אני רוצה לספר על צד החוף. כאמור, לאחר שאותה ספינה שהיתה צריכה להוריד את המעפילים דולפת וסופגת מים, הוחלט להביאאת האנייה לנבי יונס. היה ליל ירח מלא והיה מדובר איך אנחנו יכולים בלילה כזה להוריד את המעפילים. זכור לי שדודקה אמר לי שהלנץ' של המשטרה שוחד ולכן אין לנו כל חשש ונצליח להוריד את האנשים. אנחנו הגענו לגן יבנה ומשם המשכנו בחולות, בדיונות במשך איזה שעתיים. סחבנו אתנו בטריות ואני זוכר שאני סחבתי את המגדלור. הגענו אל החוף וראינו את האנייה באה ואז מתוך הצל של ההרים שבחוף הלנץ' הזה יצא. הסירה של המשטרה חכתה מבעוד מועד בצל שהטילו הגבעות שעל החוף וברגע שהאנייה הטילה עוגן היא יצאה וכפי שסופר כאן ירתה רקטות יריות וכו'. אח"כ סיפרו שבאותו לילה היה ביקור של קצין משטרה בריטי גבוה באותה סירת משטרה. מפקד הסירה רצה להוכיח את עצמו ולכן בגד ועשה מה שעשה.
האנייה ברחה ללב ים ואז קיבלנו ידיעות שיש התמרדות באנייה בעקר של הנוסעים מה"פורסולה", כפי שסיפר שלמה. הם דורשים להכנס לנמל חיפה. מאחר והשלטונות כבר ידעו שיש כאן אנייה הוחלט לעלות אתה על החוף בתל-אביב מול הבית האדום. זה היה יום ששי בערב. אנחנו הסתובבנו על שפת הים כל אחד עם חברה שלו כאילו מטיילים. האנייה הגיעה עם אורות מלאים ועלתה על החוף. מגמתנו היתה קודם כל להוריד את מכשיר הקשר ואת הגויות של האנשים. כשהאנייה עלתה, מיד יצאנו והתחלנו להוריד את האנשים. אינני זוכר כמה הורדנו. הם התפזרו שם בין הבתים בשכונת מחלול ובכל הסביבה ההיא. האנשים ראו את הענין יצאו מהבתים והחוף התמלא מיד עם אנשים. אחרי כמה זמן הגיע לשם הצבא. אנחנו פינינו את השטח ושאר המעפילים כבר הורדו ע"י הצבא.
ברצ'יק: הכונה היתה לעכב את המשטרה עד כמה שאפשר שיספיקו לבצע ואז היתה גוררת מנמל תל-אביב שהיה הנמל הקרוב. אני הייתי תורן על הגוררת ויעקב ורדי היה המכונאי. אנחנו ראינו את האנייה באה. יעקב ירד וסגר את האקסלרטור. הגיע הסמל האונגרי הזה ועוד איזה שוטר ואמרו קח אותנו מהר לאנייה. הגוררת יצאה והוציאה לכולם את הנשמה במשך 40 דקות הוא נסע מנמל תל-אביב עד הבית האדום. בכונה נסענו לאט כדי לתת זמן להוריד את האנשים מהאנייה.

מכאן ועד פרוץ מלחמת העולם השנייה נמשכה הפעולה כמעט ללא הפסקה ושוב עסקו בה החברים שלנו הן כמלווים, הן כצוותי חתירה והן כקבוצות מים. לא נתעכב על הפעולות הישירות, וברצוני להזכיר כאן רק את שמות המלווים. אעשה זאת לפי סדר אלפא בית:

1. אברבוך יוסף
2. ברוך מנשה
3. גרינגר יוסף
4. זילברברג מקס
5. טנקוס שמואל
6. יפה כתריאל ז"ל
7. כהנא שיקה
8. לשצינסקי מרדכי, המכונה מוצה
9. קלישר-קלשון מאיר ז"ל
10. שוחט עמירם ז"ל- אחד הבולטים שבין המלווים, גם הוא אחד הראשונים שפעל בנושא זה זמן רב ולווה מספר אניות. לא במעט קבע הוא את אופייה של פעולת המלווים.
11. שוסטרמן אסור.
12. שפי שלמה.

באנייה קראו לי סמי. אני בעצם עבדתי בטלפון ולא הייתי כאן בסביבה. כשבאתי לתל-אביב מעזה סיפר לי נחום טייכר שכמה חברים יצאו והם צריכים להביא אנשים עם עולים, עם חלוצים. אלה היו אנשי הכשרה מפולין ליטא, לטביה, צ'כיה והונגריה. כולם אנשי הכשרה בחורים ובחורות. האנייה צריכה להגיע לא ידוע מתי. לא היה אז שום קוד, לא קשר אלחוטי ולא אחר. ההודעה היחידה היתה מפיראוס שהסחורה יצאה והקשר התקבל בתל-אביב באיזה חנות מסחרית. האנייה הגיעה ואת הראשונים הורידו בנתניה. אני לא הייתי שמה. למחרת היא באה לחוף תל-אביב והתחלנו להוריד את היתר. הצלחנו להוריד סירה אחת שנחום טייכר היה איתה. הסירה עלתה על שרטון ונתנו הוראות לאנשים לרוץ לחוף. מובן שהאנשים רצו ושם היה עוד עומק ולצערנו שתי בחורות נדמה לי טבעו אז מהעולים. אח"כ למחרת התחלנו להכניס את הסירה הגדולה מהאנייה לירקון. היה קשה. פתאום אמרנו המשטרה יכולה להגיע ויש לנו פה שתי מזוודות, רצנו אתן והכנסנו לוַיסְבַיִין שגר לא רחוק מהירקון והמשכנו לסחוב את הסירה. הכנסנו אותה סוף סוף לירקון ואז באה הוראה מאליהו גולומב שצריך להטביע את הסירה והיה לנו חבל על סירה גדולה כזו אבל לא עזר שום דבר. התחלנו למלא אותה במים אבל היא לא ירדה. מלאנו אותה עם בלוקים ואז היא ירדה. כמובן שאח"כ הוצאנו אותה אבל זה היה מאוחר יותר והאנייה חזרה להביא את המשלוח השני. בפיראוס כבר ישב מישהו מהבולשת האנגלית מיפו והוא אמר ליוונים שאלה לא תיירים והם לא עושים סיור במזרח הקרוב אלא שהם רוצים להגיע ארצה. הממשלה היוונית לא הרשתה לאנשים לעלות לאנייה אז את הרכבת ישר לוורנה והאנייה יצאה לוורנה ושם קבלה אותם. האנייה מגיעה לחופי הארץ אבל אנחנו לא יכלנו להתקשר איתה כי קשר לא היה. סירות מוטור לא היו לנו. היחידה היתה סירת מפרש ואיתה לא יכלנו להגיע לאנייה בגלל הרוח הנגדית, רוח צפונית. היתה לנו גם סירה קטנה מתפרקת. אמרו אולי עם הסירה הקטנה במשוטים אפשר להתקשר. אני וולוציה הגר מחפציבה ירדנו לסירה הזאת והתחלנו לחתור נגד הגלים אבל ללא הצלחה. התחלתי לקרוא לעזרה שסירת המפרש תגיע. עלינו על סירת המפרש והחלטנו לחזור לחוף שמן. שם שכבנו בצריף ולא ידענו מה לעשות הלאה. היו שם גם זיימא חייקין ומוניה רוגוב. פתאום הופיע דוד הכהן עם מכונית עם אסיר ושיקה כהן. שאלנו מאין אתם מופיעים פתאום אז שיקה ואסיר (שהיו על האנייה) ירדו ממנה עם סירת מנוע והגיעו לחוף שמן שם עגנו את הסירה ועלו ישר אל דוד הכהן. הם לא ידעו שאנחנו בצריף. דוד הכהן ירד אתם ולקח אתו גם פחי בנזין כדי שיוכלו לחזור עם הסירה ואנחנו נסענו לאנייה. היה זה כבר איבוד של יומיים. זמן יקר. חוץ מזה האנייה הזאת היתה לוקחת פחם ומים בדיוק ללא רזרבה. בעל האנייה היה באנייה ואת הקפטן החברה סגרו בקבינה כדי שאם האנייה תתפש שלא יתפשו אותו כאילו הוא הבריח אלא יוכל לטעון שהשתלטו עליו באנייה ואסרו אותו. באנו לאנייה והחלטנו שנגש לחוף חדרה איפה שעכשיו גבעת אולגה. נגשנו לשמה ולפי ניצוצות מהחוף אני זוכר טוב את מאיר קלישר ושמחה קורנגולד ועוד. התחלנו להוריד ושם היה מעבר צר של חול ומשני הצדדים היו סלעים. הרוח היתה קצת צפונית אז אסיר אמר שהוא יגרור את סירת המנוע. קודם הוא גרר שתי סירות עם אנשים לחוף. אני עם מאיר קלישר ישבנו בסירה אחת עם 30 איש ואני ראיתי שאנחנו נגיע לסלעים. אמרנו לאנשים תדעו אנחנו באים פה ונתרסק על הסלעים שאף אחד לא יעזוב את הסירה, שכל אחד יתפש במשהו, משוט או חתיכת קרש. אני מאד פחדתי שמהשלושים איש אנחנו נאבד אנשים. מהחוף תיכף תפשו את הענין והם משכו חבל עם חגורת הצלה, הגיעו לסירה והתחילו להעביר אחד אחד לחוף וכולם הגיעו בשלום כל הבגדים שלנו הלכו לאיבוד. האנייה ברחה ושתי סירות נשארו על החוף. סירת המנוע חזרה לאניה היה כבר שחר וצריך היה להסתלק.
ואנחנו הלכנו לאיזה קיבוץ אחד שמה היה ליד הכביש ושמה ישבנו. ירדנו אח"כ לחוף למחרת והכנסנו את הסירות לנחל חדרה שמה היו ההורים של ולודיה. באנייה נשארו ולודיה ישראל לסקוב מישקה בסיביץ הם לא היו שייכים לצוות הנוסעים. שמה היו שייקה, כתריאל יפה ואסיר. בחיפה היתה ספינת ארלוזרוב. לקחנו את הספינה הזאת שהיתה ספינת עץ עם סיפון ומנוע ומחסן. סידרנו את המוטור דיאמנט סידר את המוטור. שמה היה אצלו איזה ערבי אחד מצרי שהיה מכונאי והוא הפליג איתנו ליפו. היה אתנו נחום טיכר, מאיר קלישר ועוד חברה מחיפה. הפלגנו לחיפה וחשבנו שאולי בדרך נראה את האנייה. לא ראינו אותה וחזרנו לחיפה. אח"כ הפלגנו עוד פעם ליפו. הערבי לא היה כבר אתנו. פתאום בדרך ראינו איזו ארובה ואמרנו זו האנייה. מוטור היה לנו. הפלגנו ישר לאנייה. הגענו אליה העלו אותי לאנייה (ולוס). שם היה בחור אחד שהשתגע ואמרו שאנו מוכרחים לקבל את הבחור הזה. ברצ'ק אולי זוכר את הבחור הזה והורידו אותו לסירת המנוע ונגשנו לחוף תל-אביב. בדרך אני זוכר שברצ'ק ניגש אלי ואמר לי סמבו אני יודע שיש לך שם אחר אבל אני אקרא לך סמבו. הוא היה בין הנוסעים של האנייה. הוא אמר לי אני הייתי רוצה להשתתף בפעולה הזאת בארץ. אמרתי קודם כל נצליח להוריד אותך ואח"כ נודע לי שהוא פעיל מאד. נגשנו לחוף תל-אביב כאשר הגענו לתל-אביב ראינו איזה סירה מסתובבת שם. החברה אמרו שזו סירה של זיאמה כהן ורצו לירכתיים לראות אותה. אני הייתי על ההגה ביחד עם בעל האנייה מקהזו והוא לא זרק עוגן ואמר שאחת שתים יורידו את האנשים. בחדרה הורדנו רק כ- 80 איש. באנייה היו 250 איש בסה"כ. באנייה נשארו אנשי השומר הצעיר שהיו יותר ממושמעים. הורדנו קודם את אלה שהיו פחות ממושמעים. פתאום רקטה שנפלה על הגשר. הבינונו שזו משטרה. מקהזו נתן פקודה למלוא המהירות ולי הוא אמר צפון מערב, נסענו ושוב אנו בים הפתוח והתחילו לדון מה לעשות. והחברה כתריאל ושיקה אמרו אתה וישראל לסקוב שנשאר אף הוא באנייה. אני ירדתי עם ישראל לסקוב וולודיה ירדנו לסירת מנוע של האנייה ואתה הגענו לחוף חדרה ונתנו הוראה לולודיה שאם הוא נותן סימן טוב הוא נותן לפיד בעגולים אז אנחנו נפליג לאנייה ונכוון אותה למקום. הים היה שקט ראינו סימן שלא הבחנו כל כך טוב. פתאום שמענו סירה הולכת וידענו שזו סירה מחיפה. הסירה עברה התחלנו להפליג לאנייה וראינו אותה. פתאום המוטור התקלקל והרמנו מפרש. המפרש לא היה כל כך נח ואנחנו לא יכולים לגשת. הדלקנו איזה דבר כדי שיוציאו אותנו ושיתקרבו. שום דבר לא עזר. אנחנו לא יכלנו לגשת לאנייה. פתאום ראינו שככל שאנחנו מתקרבים האנייה מתרחקת. היא כנראה החליטה לברוח. נודע לנו אח"כ שהפחם כמעט ואזל אצלו והוא פחד וברח לסירה כדי להצטייד בפחם ואני וישראל התחלנו להפליג עם המפרש לחיפה (ולוס ב'). לא יכלנו להגיע והחלטנו לרדת בטנטורה ומשם לזכרון ושמה יבואו מהיקב ויתקנו לנו את המוטור שהתקלקלה בו משאבת מים ואז נוכל להפליג. ירדנו לטנטורה ושם היו נוטרים ערבים. הם אסרו אותנו. אנחנו אמרנו שאנחנו מטילים מתל-אביב. הם אמרו לא אתם באתם מחוץ לארץ. אמרנו שאנחנו מכאן מיפו ומדברים ערבית ונוסעים לחיפה. זה לא עזר שום דבר. שני הנוטרים היו על סוסים הורדנו את המפרש ופחי הבנזין שהיו עליהם כתבות מיוון. היה לנו המצפן. הורדנו את הכל לבית מכס קטן שהיה בטנטורה ומנהל המכס היה מצרי. הוא לא הסתכל על מה שאנחנו מכניסים. הנוטרים לקחו אותנו ברגל בלילה מטנטורה לזכרון. הם היו על סוסים. הביאו אותנו למשטרה שם היה סרג'נט אנגלי. הם סיפרו לסרג'נט את מה שהיה. הדבר נודע במושבה ותיכף באו כל החברה. הם הורידו מהסוסים הכל. הסרג'נט אמר להחזיר הכל. הם צעקו אם אתה לא תשחרר את שני הבחורים האלה אנחנו לא מחזירים. הסרג'נט התקשר עם הקצין כהן שאמר להוציא אותנו בערבות. אז נכנס שמה איזה תימני בשם צעירי. הסרג'נט אמר לצעירי שהוא צריך לתת ערבות על שני הבחורים האלה. התימני אמר שהוא רושם לו את כל הפרות שלו ואת הכרם שלו וככה יצאנו. וככה יצאנו למחרת הורדנו את החלקים ובאו מהיקב ותקנו לנו והיינו צריכים להפליג. בינתים נודע הדבר בתל-אביב ובא שימקה ואליהו כהן ואמרו מה לעשות. אמרתי להם שיקחו את פחי הבנזין שהיתה עליהם כתובת יוונית כי הסרג'נט טען שאנחנו באים מחו"ל ואם עוד יראה את פחי הבנזין מיוון העסק יסתבך. אתם תקחו את פחי הבנזין האלה ותכניסו אותם לאוטו שלכם ותבואו אל הסירה ותוציאו את פחי הבנזין שלקחתם בזכרון וכך הנוטר פתאום אמר אתם לא תסעו לבד. אני רוצה להביא אותכם בפני הקצין בחיפה. הוא נכנס לסירה עם הרובה. באותו זמן בא בריצה אברשה ארגמן ואמר שהוא קיבל טלפון שעלינו להטביע את הסירה מאליהו גולומב כדי שלא תהיה עדות. הפלגנו אני וישראל והערבי. אמרתי לישראל שיש הוראה וצריך למלא אותה. ואז מול חוף הכרמל הוצאנו את הפקק מהסירה והיא התחילה להתמלא מים. הנוטר התחיל לצרוח. אמרתי תזרוק את הרובה,תזרוק את המעיל. אנחנו התפשטנו והתחלנו לשחות לחוף והוא ישב בסירה אשר התמלאה מים. אנחנו שכחנו שיש פחי אויר בסירה. הסירה צפה. בינתים הגיעו שוטרים מחיפה והם תפשו את הסירה והתחילו לגרור אותה לחיפה. אנחנו נסענו לחיפה עם אוטו. בחיפה הוציאו את המים. אח"כ היה לנו משפט שהיה צריך להתקיים במקום שזה קרה בזכרון. אני וישראל קבלנו הזמנה ובאנו למשפט. בינתים הסירה היתה בחיפה. ראיתי שם את העורך דין ישעיהו מההגנה. שאלתי אותו אותו מה אתה אז הוא אמר שבא להגן עלי. אמרתי אין צורך בשום דבר יש לי אליבי ולא צריך לפתח את הענין בפני שופט. אמרתי לשופט שבסירה זו באו פעם שני אוסטרים שעשו עם הסירה סיבוב סביב העולם והיתה לי התמונה שלהם כי הם התקיימו ממכירת תמונות. הם באו מיוון לירקון ואנחנו קבוצה ספורטיבית ואחסנו אותם. אח"כ הם נסעו למצרים ולא לקחו את הסירה והשאירו אותה לנו. זוהי הסירה שאיתה יצאנו לטיל. הסירה האמיתית של האוסטרים היתה סירת גומי מתקפלת שאפשר לקחת אותה על הגב. השופט קיבל את הטיעון אבל חייב אותנו בגלל זה שלא הוצאנו רשיון לסירה, שאין לסירה מספר. אמרנו לו אף סירה בירקון לא רשומה. השופט אמר שכל סירה שיוצאת לשוט בים חיבת להיות רשומה. קבלנו לירה קנס ונסענו לחיפה. יואל שלח אוטו והעברנו את הסירה לתל-אביב לגרז' של גבי קירשנבוים בגבעת הרצל. דברנו עם אליהו גולומב שצריך לקנות מנוע. אליהו גולומב רכש מנוע פנטה אותו הכנסנו לסירה. היא היתה רשומה על שמי (זו היתה הסירה של הוולוס). באותו זמן האנייה ברחה חזרה ליוון ושם הורידו את הנוסעים. מיוון הם נסעו באנייה רג'לה קרול לרומניה ושם רצו להחזירם לפולניה. אף אחד לא רצה לחזור לפולניה והם נשארו על הגבול בזלשצ'יקי. יש תמונות ויש גם קטעי עתונות שכתבו על הקבוצה הזו בזַלֵשְצִ'יקִי. לבסוף נתנו להם סרטיפיקטים. מספרם אז עלה כי לכל בחור נתנו בחורה כאשה ולכל אשה נתנו בחור.
אני עזבתי את עבודתי בטלפון ונשארתי ללא עבודה. אמרתי לאליהו מה אני אעשה עכשיו. לא היתה לי פרוטה. בקושי הוא הוציא עשר לירות ונתן לי. אליהו אמר לי שאין לנו כסף ולכן נמכור את הסירה להכשרת הישוב ואתה תסע לחיפה עם הסירה ויהושע חנקין יבוא לחיפה ואתה תתן לו שם את הסירה ואת הרישיון שלה. בשש בבוקר לפני שיצאנו הופיע יהושע חנקין בירקון נתתי לו את החתימה שאני נותן לו את הסירה. היא הועברה לחולה לעבודה ביבוש החולה. לאחר כמה זמן באו אלי ושאלו אותי מה אפשר לעשות כדי לשריין את הסירה שהאנשים העובדים בה לא יפגעו מכדורי הסורים. הפנתי אותם לקירשטיין (אדם שהיה לו באותו זמן מפעל לתיקוני אניות קירשטיין גרינשפן). קירשטיין נסע לשם וסידר לסירה שריון עם לוחות פלדה. זו היתה הסירה המשורינת הראשונה שהיתה בארץ. זה היה בשנת 1936.

כמופיע בפרק תולדות הפלוגה … בסוף 1937 שאל אותי כתריאל יפה ז"ל אם אני מוכן לנסוע ליוון להביא מעפילים. בחודש נובמבר נסעתי עם עוד שני חברי קיבוץ יגור ליוון עם האנייה "פולוניה" בתור נוסע תייר. באתונה היה סוחר יהודי אשר קישר אותנו עם בעל האנייה "פוסידון", ויקטור מאיר, יהודי וינאי. לאחר שיפוצים והכנת מלאי אוכל וציוד, דבר שארך כשלושה שבועות, היה יהודי בשם שורץ (לוי שבט דהיום) שהביא את המעפילים מפולניה בתור תיירים וביוון עלו על האנייה אשר עמדה בנמל צדדי בקרבת נמל קורינת. לאחר שהעולים עלו לאנייה באו שוטרים ואסרו אותי ואת שורץ. כעבור שעה בא רב החובל ונתן לקצין ולשוטרים 2000 דרכמות ואז הם שחררו אותנו. שורץ נסע לאתונה ואני עליתי על האנייה. באותו לילה הפלגנו לים. למחרת היתה סערה בים. נסענו עד רודוס ושם נכנסנו לנמל ל- 24 שעות ללא בקורת משרד הבריאות. לאחר 24 שעות היינו מוכרחים להפליג בים סוער. קרוב לקפריסין רב החובל רצה להכנס לנמל לימסול לא הרשיתי לו ונסענו עד החוף התורכי בדרום באחד המפרצים. עגנו במפרץ התורכי יומיים עד שהים שקט. כוון הנסיעה היה חופה של הארץ. מרחוק ראינו את ראש הכרמל נסענו דרומה עד מצפה הים היינו באופק עד הערב. התחלנו להתקרב לחוף. ראיתי את סימני האורות שהיו בחלונות. התחלנו להוריד שתי סירות אשר היו על האנייה. מלאנו אותן עם אנשים וחתרו לחוף. ראיתי את כתריאל וכל החברה שבאו לעזור. לאחר שגמרנו להוריד את כל האנשים חזרנו ליוון. בדרך חזרה עגנו באחד האיים לבקר את ההורים של רב החובל זה היה ב- 1/1/38. חגגנו את הקריסמס באי יחד עם קרובי רב החובל. לאחר יומיים באה אנייה לאי לקחת נוסעים לפיראוס. המשטרה המקומית עצרה אותי ולקחה אותי לתחנת המשטרה. הראתי להם את הדרכון. אמרו לי איך אתה יכול להיות פה חדשים וחצי עם שתים וחצי לירות פלשתינאיות. קראו לרב החובל נתן להם 1000 דרכמות ושחררו אותי ואת חרפי שהיה מלוה אותי ורצה לעלות לארץ ישראל. לאחר ששחררו אותנו הפלגנו לפיראוס שם פגשתי את שני הבחורים שהיו באתונה מקיבוץ יגור. בפגישה אמרו לי סע אתה לצרפת וגרמניה עד שיהיה תקציב להפלגה הבאה. אני אמרתי להם שאסע ארצה וכך היה. נסעתי באנייה למצרים ומשם חזרתי לנמל חיפה

אני רוצה לספר את הסיפור על קפטן דמיטרוס (הוא היה הקברניט של ה"קולורדו" והיה אף הוא אחד האחים בעלי האנייה, אחיו של מָנוֹס). דימיטרוס לא היה סתם רב חובל. הוא היה אישיות. הוא היה שיך נדמה לי למשפחה של ורניקוס. הוא היה גוי נועז שהיה מרשה לעצמו לעשות כל מיני דברים שלא כל אחד היה מרשה לעצמו. הוא נתפש עם האנייה "קולורדו". היה לו משפט ודנו אותו נדמה לי לשנתיים מאסר. הוא ישב בעכו. אבל לא אדם כדמיטרוס ישב בשקט. הוא התידד עם אחד הסמלים בבית הסוהר. היות ולא היה חסר לו כסף הוא היה יוצא אתו לחיפה להסתפר ועל בסיס ההתיידדות הזו של דמיטרוס תכננו את הבריחה שלו. כל הסיפור הזה ישנו בכתובים בספרו של דודקה ואפשר לקבל את זה. אני לא רוצה לספר את כל הסיפור איך שדימיטרוס יצא עם הסמל הזה והוא בא למספרה ודימיטרוס התיישב והסמל נכנס לחנות השניה לשתות וכשחזר למספרה לא מצא את דימיטרוס שיצא בדלת השניה. אני רוצה לספר על אחד הניסיונות שעשו בארץ בשביל להבריח את דימיטרוס מהארץ אחרי שכבר הצליח לברוח מעכו והצליחו להעביר אותו מחיפה לתל-אביב ורצו להחזיר אותו חזרה ליוון ולמעשה זה היה כבר די מאוחר. מלחמת העולם עדין לא פרצה אבל היא היתה כבר ככה באויר. היה לא רק דמיטרוס אלא כל הצוות שלו והם ישבו כולם בבית אריזה בכפר אז"ר והם יצאו שם מדעתם. אחת הדרכים שניסו היתה דרך נמל תל-אביב. באותו זמן עגנה בנמל תל-אביב אניה יוונית. באחד הערבים היא היתה האנייה היחידה שעגנה בנמל. הפסיקו עליה את העבודה די מוקדם. בדרך כלל היה נשאר שוטר אחד לפעמים גם זה לא והאנייה היתה נשארת לעגון ככה למשך הלילה.
ערב אחד במוצאי שבת כתריאל קרא לי. במוצאי שבת לא עבדו ובדרך כלל אין ערנות מספיקה. נסענו לירקון וכתריאל אמר לי ברצ'ק עכשיו אנחנו עושים חתירה וחתירה רצינית. בירקון היתה אז סירה קטנה שקראו לה הקליפה. בדרך כלל היו חותרים בה שמיניות. באותו ערב למזלנו הלא כל כך טוב היתה גם [רוח] צפונית. אחרי כמה דקות הופיעו דודקה ובאוטו שלו דימיטריוס אשר אמר אתם רק תביאו אותי לאנייה ואני כבר אסתדר. הושבנו אותו בקליפה ואני וכתריאל ככה בחילופין חתרנו. לשם זו היתה חצי שעה כי האניות עגנו דרומה לפתח הירקון והרוח הצפונית עזרה לנו ואיך שהו הגענו אחרי עבודה קשה לאנייה והתחבאנו מתחת לקער של הירכתיים ליד ההגה של האנייה והתחלנו לצעוק למלחים. לבסוף ניגש אחד מהם. דמיטריוס אמר לו להגיד לקפטן של האנייה שפה ישנו קפטן יווני שרוצה לדבר איתו. המלח חזר ואמר שהקפטן אומר שאם אפילו המלך היווני הוא פה הוא לא ידבר איתו בלילה במקום הזה ובצורה כזו.
דמיטריוס צעק והתחנן ואח"כ התקדמנו לכבש האנייה וניסינו לעלות אבל אז מיד הופיע שוטר ואי אפשר היה לעשות שום דבר ואז התחילה פרשת העינוים לחזור עם הקליפה עם דימיטיריוס לירקון. אני חושב שחתרנו איזה שעה וחצי מול הרוח והים. בערך בשעה 11 הגענו לצריף ושם חיכה לנו טכסי שהביא אותנו לקפה כסית שם חיכה לנו דודקה, יצחק שדה ואלטרמן. דודקה לקח את דימיטריוס והחזיר אותו לאן שהחזיר והוא המשיך לשבת בסליק עד שהוא יצא אח"כ עם הטרומפלדור. אנחנו היינו קפואים והרוגים ואלטרמן אמר תן לחברה משהו לאכול, תן לחברה משהו לאכול אז אמרו מה הם רוצים והוא אמר תן להם נקניקיות על ספירט. אתם יודעים את הסיפור עם נקניקיות על ספירט. הגישו לי צלחת עם נקניקיות מדליקים את הספירט ואומרים לי תחמם את זה. תגלגל ככה את הנקניקיה. אני שחקתי עם המזלג, גלגלתי את הנקניקיה ואח"כ שכחתי בכלל והכנסתי המזלג המלובן לפה והשפתים נדבקו לי למזלג משני הצדדים.

שמואל טנקוס : אני רוצה לספר על יציאתו של דימיטרוס מהארץ לאחר שהוא לא הצליח לצאת באנייה היוונית כפי שברצ'ק סיפר. לאחר כמה זמן החלטנו לתת לדימיטרוס ולצוות של ה"טיגר היל" אשר הורד בחוף תל-אביב ביחד עם המעפילים שהספקנו להוריד מהאנייה באותו לילה שהיא עלתה על החוף. ואז יצאו הסירות שלנו מהירקון ועליהן דימיטרוס והצוות של ה"טיגר היל". יתכן שהיה שם גם הצוות של ה"קולורדו" שנתפשה. יצאה גם ה"טרומפלדור" והכוונה היתה להתרחק מהחוף, להעלות את האנשים על הטרומפלדור שתפליג אתם לתורכיה ומשם כבר יגיעו ליוון. אנחנו יצאנו. הטרומפלדור התקלקלה והיה צריך לחזור. היא חזרה ואח"כ כעבור שבוע, לאחר שתוקנה היא יצאה שנית והפעם הצלחנו להעלות עליה את דימיטרוס ושאר האנשים והיא הפליגה לטורקיה. שם הם מכרו אותה ועם הכסף שקיבלו הצליחו להגיע ליוון. כל הסיפור הזה לפרטיו מצוי בספר שנכתב על דודקה בשם- סיפורו של דודקה.

מכיוון שאני מופיע כאחד המעפילים, תרשו לי קצת בנימה אישית, אם כן, על הפלוגה הימית של הפועל. באותה תקופה קראו לה הסקציה הימית. אנו שמענו שהיא פעלה שלא על טהרת הספורט. אני זכיתי ללכת כברת דרך ולהשתתף בקהל חברי הסקציה. חסד עשתה עמנו התקופה ונתנה לנו את ההזדמנויות. הסקציה הימית ידעה להתייצב ולהענות כדרוש. באמת היתה זו השעה, שעתם היפה של החברה. איך לא נזכיר בכמה משפטים את ההסטוריה הזאת שלמעשה אותו ציבור הרושם פה הוא הוא ההיסטוריה הזאת. אני לא גדלתי בפלוגה. מצאתי אותה בים הרחק מחופי הארץ, על סיפונה של אניית המעפילים "וולוס-ב". הייתי אחד מ- 368 מעפילים. באחד הלילות, בחשכת הליל, באה מהחוף סירת מנוע ועל סיפונה קבוצת בחורים מהארץ. למחרת ראינו אותם על האנייה, צעירים, יפים, חזקים, שזופים, מכינים את הסירות. שוחים וצוללים ומתארגנים להורדה. אנחנו, המעפילים, התפעלנו מהם. אחרי חצי שנה שסוף סוף הגעתי ארצה וכתריאל לקח אותי להביא אותי לירקון בין החברה שם מצאתי כמעט את כולם. הייתי מאד גאה להצטרף אליהם. החברה האלה היו באמת מוכשרים ומוצלחים. חלק מהם הספיק למצוא להם נשים מבנות האנייה החמודות, ואני שמח לראות אותם עמנו ופשוט הצטרפו למשפחה. והירקון, הרבה מים זרמו מאז בירקון. אנו זוכרים את הצריף הישן והגשר על ידי קשירות הסירות "נחשון" ויותר מאוחר "ברגר" ו"טרומפלדור" ו"הדינגי".

מנשה ברוך (נש) : היתה אנייה של הציונים הכלליים אשר הביאה מעפילים לארץ בסביבות מצפה הים. הם לא יכלו להוריד את המעפילים כי לא היה להם צוות הורדה ולא היו להם הכלים והמכשירים שהיו לנו (שם האנייה היה "אַסִימִי"). הם בקשו מהועד הפועל שהפלוגה הימית תוריד את המעפילים. יצאנו למצפה הים ואני בתור צוות החוף יצאתי לקראת האניה. ראינו אותה מרחוק. היו לנו אז סירות שהיינו טומנים אותן בחוף. הוצאנו את הסירות ואני ועוד שתי סירות יצאנו לקראת האנייה, ועלינו עליה. אני הייתי צריך להחליף את האיש שהביא את האנייה לחוף. אני החלפתי אותו והוא ירד לחוף והתחלנו בעבודה. כעבור שני סבבים עברה שם סירת משמר שירתה עם מכונת יריה באויר. החברה שהיו בסירות במקום לחתור לחוף עלו על האנייה. השוטרים עלו לאנייה והתחילו לערוך חיפוש. לי היה אקדח. החבאתי אותו. השוטרים לקחו את ההגה והובילו את האנייה לכוון חיפה והביאו את האנייה לחוף שמן. אנחנו נשארנו שם. לאנייה באו שוטרים מה- C.I.D והתחילו לספור את האנשים ולרשום את שמם. אנחנו הצוות הישראלי נרשמנו בתור מעפילים, לאחר הרשימה עזבו את האנייה והחזיקו שם רק משמר. למחרת בבקר הביאו לנו אספקה והיה שם זיאמה חייקין שבא עם סירת מנוע וגם מכס היה אתו וכנראה שהיה אתם גם C.I.D. בקשנו שישלחו לנו בגדים כי עלינו לאנייה ללא בגדים והבגדים שהיינו לבושים בהם קבלנו מהמעפילים. בקשנו גם מגבות וכלי גילוח. אחרי יום או יומיים באה שוב אספקה. בתוך הסירה שהביאה את האספקה היו גם שני אנגלים. כשהסירה התקרבה אני בדיוק התגלחתי באותו זמן. היה לי פתק שהכנתי מראש וחשבתי למסור להם אותו כאשר נקבל את האספקה. כנראה שאחד השוטרים שהיה בסירת המנוע הרגיש בזה. הם חזרו לחוף. בלילה ב- 7 או 8 בערב באו אותם שני הבריטים והתחילו לחפש בכל האנייה. היות וצבעי היה שחור אני בולט מאד. הם חפשו בחור שחור. עד שהגיעו למחסן במקום שישבנו שם אני והצוות: שמחה, מאיר, יוסקה, ברצ'ק, אנחנו ישנו במחסן. באו שני הבריטים והצביעו עלי. אני עשיתי את עצמי כלא שומע ואמרתי לשמחה, שמחה מחפשים אותך. הוא הסתובב ואז אמרו לא, לא אתה אלא הראו עלי. עליתי למעלה, לקחו אותי לחוף והביאו אותי לתחנת המשטרה. חיכו כשעה עד שבא הקצין אשר למזלי היה יהודי, רוזנברג, והתחיל לחקור אותי מה אני עושה באנייה. אותו רוזנברג היה תל-אביבי בתחנת המשטרה של הצפון. הוא הכיר אותי בזה שבזמן ההגנה הייתי הולך לקחת את הנשק והולך לאסותא לשמירה. הוא אמר לי מה לך ולאנייה. אמרתי אני הייתי על חוף הים, ראיתי אנייה מתקרבת ומתוך סקרנות ראיתי סירה יורדת הלכתי לעזור להם ובאו ותפשו אותי. אחרי החקירה לקחו אותי לבית הסוהר. זה היה ביום חמישי בערב. הכניסו אותי לחדר שם ישב גם הקפטן. למחרת בא עורך דין יעקב שמשון שפירא ובקש ממני לצאת כי הוא רוצה לדבר איתי. יצאתי אליו והוא אמר לי אתה אל תגיד שום דבר עד שאדבר איתך. אם יקחו אותך לבית משפט אל תגיד שום דבר עד שאני אופיע. ביום ראשון בבקר לקחו אותי לבית המשפט. ישבתי בחדר ההמתנה והעורך דין לא בא. לא ידעתי מה לעשות האם להופיע במשפט או לבקש מהם לחכות כי יש לי עורך דין. לי קראו הראשון למשפט והשופט היה הרכבי. הוא שאל אותי האם אני רוצה להשפט בפניו או בפני שופט בריטי. אמרתי רק בפניך. שאל אותי אם אני מודה באשמה שהורדתי מעפילים. עניתי שלא הורדתי מעפילים אלא מתוך סקרנות ראיתי סירה כשהייתי בערב על שפת הים וניסיתי לעזור להם לדחוף את הסירה ובאה המשטרה ותפשה אותנו. הוא אמר לי 5 לירות קנס ושנתיים על תנאי. שאלו אותי גם היכן אני עובד ואמרתי בנמל תל-אביב ואח"כ אסרו עלי לעבוד בנמל. לאחר גזר הדין לקחו אותי חזרה לבית הסוהר. זה היה בשעות הבוקר. אחה"צ בא העורך דין שפירא, שלם את הקנס ושחרר אותי ואמר לי לגשת לסולל בונה לברל רפטור. הוא אמר לי ללכת למלון. לא היה לי תעודת זהות ולא תעודת נסיעה. לפני זה לקחו בועד הפועל את תעודת הזהות שלי כדי להוציא לי תעודת נסיעה. נשארתי במלון. בלילה הלכתי לקולנוע. בקולנוע ראיתי את אותם שני הבריטים יושבים מאחורי. אף אחד שהכרתי לא דברתי אתו. הלכתי לבד. חזרתי למלון. למחרת שוב נגשתי לסולל בונה. שם אמרו לי שמחר בבקר יבוא טכסי יקח אותי לשדה התעופה משם תטוס לתל-אביב כי לא היתה אפשרות להעביר אותי בכביש. וכך היה.

ברצ'ק להשלמה : אני מוכרח להתחיל מההתחלה. "אסימי" היתה אנייה במשותף מיסודם של הציונים הכלליים והמזרחי שהובילה אנשים מהמפלגות האלה. המלווה שלה היה יהודי מכפר יונה שנפגשתי אתו לפני שנה. הבעיה היתה שהם לא ידעו לעשות חוזה עם רב החובל. הם עשו חוזה שהוא יגיע עד המים הטריטוריאליים ושם יקחו ממנו את האנשים. הוכוח הראשון היה מה זה מים טריטוריאליים. הקפטן החליט שמים טריטוריאליים זה עשרה ק"מ מהחוף והדבר השני שהחליט הוא שהוא איננו זורק עוגן אלא ישמור את עצמו תוך כדי תנועה מול החוף שעליו יצביעו ומשם שיקחו את האנשים. אחרי שהגיעו יום אחד והורידו את הסירות אבל היות ולא זרק עוגן הסירות לא יכלו לרדוף אחריו (ממילא במרחק כזה מהחוף אי אפשר לזרוק עגן) ובשום אפן העסק הזה לא הלך. פעמים הם נגשו לחוף. פעם הורידו 90 איש ופעם שניה עוד כמה אנשים וראו שזה לא הולך. אז הם פנו לאליהו ואליהו פנה לדודקה והחליטו שמוכרחים להתגבר על רב החובל ועל המגבלות שלו. אז התכנית היתה שאנחנו נפעל בדרך שלנו. ומכוון שרב החובל לא רוצה יהיה צורך לשכנע אותו. אני מתפלא, נש, שאתה שכחת כי אתה היית השחקן הראשי. שוב לקחו אותנו לאביחיל ומשם למצפה הים. שם היתה לנו סירת ברזל קטנה. הוצאנו את הסירה והחלטנו שיוצא נש ועוד תשעה בחורים. המטרה היתה לראות את דרכה של האנייה, להשתלט על רב החובל ולהביא את האנייה לחוף ולזרוק עוגן ולעבוד כפי שצריך. אני זוכר שהיו נש (מנשה ברוך), יוסף גרינגר, שמחה קורנגולד, חיים אברמוביץ, ראובן רביוב שמצא את אשתו על האנייה ואני. וכך היה חתרנו קרוב לשעה עד שפגשנו את האנייה. נגשנו אליה. הרגשנו ריח של וודקה שאלנו מה קרה ואמרו לנו שעשו מסיבת סיום לפני שיורדים לחוף. עלינו על הגשר נכנסנו לחדר ההגה, קראנו לקפטן ואמרנו לו שאנחנו רוצים לדבר אתו. ואז אתה (נש) נכנסת אתו לחדר האלחוט כדי לדבר אתו ואני נשארתי לעמוד בדלת. אתה אמרת מה שאמרת ויצאת ואני סגרתי לו את הדלת והוא נשאר בפנים. ראינו על הגשר איזה דמות נגשנו אליה וראינו בחורה שאלנו אותה מה את עושה פה והיא אמרה וולף אמר (וולף היה שם המלווה שלהם) שאני אהיה פה כדי שיהיה לו מצב רוח יותר טוב. על כל פנים נש ירד לגשר ונתן פקודה ומישהו מהחברה שלנו דחף את המלח ולקח את ההגה והתקרבנו לחוף, זרקנו עוגן, הורדנו את הסירות והחברה נכנסו והתחילו לעבוד. הספקנו להוריד אם אינני טועה כ- 120 איש (הם היו מעל 400 לפני שהורידו בשני הלילות הקודמים). כשאנחנו עלינו לאנייה היו שם 286 איש. אני כבר הוצאתי את זה מהארכיון שלהם בתל-יצחק. יכלנו לעשות זאת בנקל. העבודה הלכה מהר מאד אבל עד שמצאנו את האנייה ועד שהסתדרנו עם הקפטן וכו' עבר זמן. היו שתי משחתות שהיו מסיירות את החוף מצפון לדרום ומדרום לצפון. הסיור נמשך שעתים שלוש (עד שזו המגיעה מצפון תפגש עם זו המגיעה מדרום). אנחנו הפסדנו את השלש שעות האלה ברדיפה אחרי האנייה ואז הגיעה משחתות בסיורה אשר תפשה אותנו. אז נכנסתי לקפטן ואמרתי לו שלא היתה לנו בררה ועשינו מה שעשינו. הוא ידע כמה מילים אנגלית ואני כמה מילים יוונית וכך הצלחנו לדבר האחד עם השני. הביאו אותנו לחוף שמן. הם עשו מסדרי זיהוי היו מעבירים את האנשים מקצה אחד של האנייה לקצה השני כדי לזהות. אותו קשה היה לקנות בתור פולני (את נש). הוא היה יושב כל הזמן למטה ופעם אחת ניגש אליו אחד השוטרים שכנראה שם עליו עין והוציא אותו החוצה. אנחנו עמדנו 18 יום בחוף שמן על עגן. יומיים לפני הסוף נתפשה אנייה "אגיוס" של הרויזיוניסטים. היו עליה 186 מעפילים שרידי האנייה "אסתיר". זו היתה אנייה מפורסמת שסבלה המון. היתה איזה תקופה שסטבסקי היה המלווה שלהם ושם היה משטר של מכות ושל ענשים. הם מיד מסרו אותו למשטרה. לנו מיד היה קשר כי דוסטרובסקי שעלה לאנייה בפעם הראשונה והביאו לנו כאילו מתנה לאנייה ארגזים עם תפוזים. באחד הארגזים של התפוזים מצאנו משקפת ופתק מדודקה שאמר שדואגים לנו וכו' וכו' וכו'. חיפה ניסתה להלחם והיתה שביתת רעב והיתה הפגנה. שבתאי לוי היה אז ראש העיר. שום דבר לא יצא ואחרי 18 יום האנגלים החליטו להוציא את האנייה חזרה לים. האנגלים רצו להוציא גם את הספינה השניה אבל לאנשים שם כבר היה מספיק סבל והם שברו את הספינה ופתחו חור והספינה התחילה לטבוע ואז המשטרה העבירה את 186 האנשים שהיו עליה אלינו. ציידו אותנו במזון ומים ובשעות הבקר המקודמות מאד באה ספינת משטרה והוציאה אותנו על מעבר לשלשה מיל מהחוף. אנחנו ידענו שכאשר אנחנו נצא את המים הטריטוריאליים יבואו לקחת אותנו. הספינה של המשטרה לקחה אותנו לשלשה מיל מהחוף וחזרה, ואנחנו נשארנו לבד. לא הספקתי לעלות על הגשר ואנחנו רואים מאחורנית את כתריאל עם הטרומפלדור ושמואל טנקוס, אהרון אלטמן ושאול הגדול. אנחנו עוד מעט ברחנו והשארנו את הטרומפלדור שם. למעשה ראינו אותם מרחוק והם נפנפו לנו עם הידיים. חיכינו להם. הם נגשו, נתנו להם חבל וגררנו אותה לעבר תורכיה לסביבות האי היווני קיוּס והסתובבה שם בין האיים. האנשים הסתובבו באנייה איזה חודשים וחצי ואח"כ הם קנו שלוש ספינות אתן הגיעו לארץ וירדו לחוף. זה היה בשנת 1939.

אני מספר על "פוסידון" מצד החוף. ואת תהליך הפריקה ומה שהתרחש בחוף. אנחנו עבדנו אז בנמל תל-אביב. ראינו את דודקה בא ומתלחש קצת עם כתריאל שהיה אז על הגוררת מס' 3. אני זוכר שאמרו לרובקה רביוב ולי לבוא בשעה 7 בערב לביתו של כתריאל ברחוב עקיבא אייגר 4. אנחנו לא הבנו מה הענין כי כרגיל היו אומרים לנו לבוא לדרום יהודה (קואופרטיב להובלת נוסעים באותו זמן) אם זה היה דרומה או לבוא לרחוב פרץ שמה היה המרץ או נוסעים לשרון. בשעה 7 באנו רובקה רביוב ואני לביתו של כתריאל ולפתע הופיע מכונית טוּ סִיטֶר שחור עם גג לבן ונהג בו פִּינְיֵה מנען והמענין ביותר היה שהוא הכניס אותי ואת ראובן מאחורנית במושב הצר הזה ונתן לכל אחד מאתנו משוט של חסקה. אנחנו לא ידענו מה הולך פה כי לא ידענו בדיוק מה התכנית ופינייה יצא לדרך עם חשכה והוא נסע דרך פתח תקוה ויצא לפרדסים של אבן יהודה והגיע למצפה הים. לא פגשתי את החברה ולא ידעתי מה הענין. הלכנו ברגל ואמרו לנו לקחת המשוטים. כשירדנו למטה התברר שההסכם היה באמת במגדל המים לפי החלונות שהיה במצפה הים. הברכה עמדה על הצוק במקום שעכשיו חבצלת השרון. אנחנו ירדנו באיזה שהוא ערוץ וכשירדנו למטה פגשנו את דודקה וכתריאל. כתריאל אמר עוד הגלים גדולים מדי. הסתבר שכאשר האנייה של המעפילים התקרבה לחוף זה היה היום האחרון של הסערה והיא לא נגמרה בצפונית אלא באיזה שהוא שקט ובשעה 7 או 8 בערב התחילה איזו שהיא רוח מזרחית קלה אבל היה עדין עם גלי חוף די חזקים. עכשיו התברר הענין. לא היה קשר עם האנייה. ואז אמרו כך היות ורובקה רביוב המנוח הוא אמן של חסקות בחוף תל-אביב. הוא צריך היה לצאת עם החסקה ואני צריך הייתי להיות הבלסט שלו ועם המשוט השני לעזור לו. ניסינו כמה פעמים ובתחילה לא הצלחנו לעבור את הגלים עד 8 בערב לא הצלחנו לצאת עם החסקה. אח"כ המזרחית קצת התחזקה ואז כתריאל התפשט ואיך שהוא דחפנו ויצאנו לקראתכם. האמת היא שלא כל כך ראינו אותם אלא התחלנו לשמוע אותם. הגענו לאנייה וכך הוקם אותו לילה הקשר עם ה"פוסידון".
דודקה שהיה על החוף היה עם טלפון שדה מהים לקיבוץ מצפה הים. הוא הוריד את כל הצוות למטה. כאשר הגענו עם החסקה לאנייה נש כבר מלא את שתי הסירות באחת 8 אנשים ובשניה 12. בסירות חתרו המלחים היוונים בסירה הקטנה היה חותר אחד כי לא היה מקום לשני ובגדולה שני יוונים. אנחנו חזרנו לחוף עם החסקה אחרי הסירות. כמו שאנחנו יורדים על הגל ראינו שהגל נכנס לסירה מלא אותה מים והחברה נשפכו החוצה עם התרמילים והכל ואז יצאה קבוצת המים, הקיפה את השטח. אנחנו עוד הצלחנו לעצור את השניה כדי שגם היא לא תתהפך. הורדנו את החסקה לחוף ויצאנו ולקראת הסירה השניה עד צואר במים, תפשנו את הסירה והובלנו אותה לחוף שלא תסתובב אבל יחד עם זה גם היא קבלה גל ואח"כ עוד גל וגם היא נתמלאה מים. האנשים לא התפזרו כי אנחנו שמרנו משני הצדדים שהאנשים לא יתפזרו ומסרנו אותה רובקה ואני מלאה מים לקבוצת החוף. אז ראינו שאם מעמיסים את הסירות כבד הגל לא מרים את הסירה אלא נשפך פנימה ואז עשינו את הפטנט הידוע. לקחנו מעיל גדול של אחד המעפילים והלבשנו אותו על אחד הבחורים אשר ישב בירכתיים וכשהיה בא גל היה סוגר את המעיל על הירכתיים כדי שהגל לא יפרוץ פנימה וכך הצלחנו להוריד את האנשים לחוף. בגלל מצב הים הורדנו קודם כל את האנשים ללא הילקוטים שלהם ורק בסוף הורדנו את הילקוטים. דרך אגב זו היתה אנייה עם 68 אנשים או 86 (זה רשום במוזיאון ההעפלה) ואנחנו עבדנו כל הלילה. כאשר הכל ירד והחזרנו חזרה את הסירות ודודקה אמר לי תרוץ להוריד את השמירה לכוון נתניה אז שמעתי איך שהאנייה הניע את המנוע. הסתכלתי על השעון זה היה ארבע ורבע בבקר. בקושי הספקנו לעלות למעלה והובילו אותנו הביתה להתקלח ולחזור מהר לנמל לא להיות חסרים בעבודה.

שמואל טנקוס: אני רוצה להבהיר קצת את הנושא הזה של הבית עם האורות והחלונות שהזכיר ברצ'ק. במצפה הים על הרכס היה בית בעל שתי קומות כאשר בכל קומה היו 4 חלונות. היו לנו מראש שלושה מקומות להורדת המעפילים מקום אחד היה מצפה הים, מקום שני היה סביבת חדרה כפר ויתקין ומקום שלישי שפיים/הרצליה. הסידור היה שעלינו להגיע מעומק הים למצפה הים לראות את הבית הזה. אם כל שמונת החלונות היו מוארים הכונה היתה שההורדה תהיה באותו מקום ז"א במצפה הים. אם החלונות היו מוארים בצורת חץ צפונה ז"א בקומה העליונה כל 4 החלונות היו מוארים ובקומה התחתונה רק שני האורות הימניים, כאשר מסתכלים מצד הים, היינו צריכים לנסוע צפונה ומקום ההורדה היה חדרה. אם החלונות היו מוארים בצורת חץ דרומה, ז"א בקומה העליונה כל 4 החלונות מוארים ובתחתונה רק שני האורות השמאליים, כאשר מסתכלים מצד הים, היינו צריכים לנסוע דרומה ומקום ההורדה היה שפיים/הרצליה.
[סימון גזרת החוף ששם תתבצע ההורדה, האנשים שלקחו חלק בהורדה ושיטות העבודה עיין להלן כאשר שמואל טנקוס יספר את חלקו כמלווה אניות מעפילים].
ברצ'ק סיפר שהם עבדו כל הלילה. כאשר אני התחלתי ללוות אניות מעפילים הגענו בנושא זה לשיא. היינו מורידים כ- 400 איש עם ארבע סירות מרגע זריקת העגן, כאשר הגענו לחוף ועד הרמתו לאחר גמר הפעולה, במשך שעתים. אנחנו על ה"אטרטו" רכשנו 4 סירות גדולות כאשר לכל סירה אפשר היה להכניס 30-40 איש, העמסנו אותן על האנייה ועבדנו עם סירות גדולות ולא יותר [עם] סירות קטנות.

עבדנו בנמל תל-אביב ומשם בתור חבר הסקציה הימית גויסתי לפעולה בהעפלה. בתחילה עבדנו בתור עובדי המים. לאחר מכן בתור חותרים בסירות וכאשר הגיע תורי פנו אלי אם אני מוכן וכמובן שהייתי מוכן לנסוע לחו"ל. הפנו אותי לועד הפועל אל זאב שרף. הוא צייד אותי בדרכון ובכסף אנגלי 10 לירות ואמרו לי שלא אפרוט אותו. כסף לא יחסר לי. קבלתי כרטיס נסיעה ברכבת מרחובות לאלכסנדריה דרך קנטרה. אמרו לי שאני נוסע במחלקה שניה אבל במצרים אתה חייב לנסוע במחלקה ראשונה שם לא נוסעים בשניה. הגעתי לקנטרה. ירדנו מהרכבת עברתי בסירה את הסואץ ושם על רכבת שניה. באמצע הדרך לקהיר בבנהה החלפתי רכבת ולמחרת בבקר ב- 6 הגעתי לאלכסנדריה. היות והייתי עדיין חדש בארץ, ערבית לא ידעתי ולכן החלטתי לא לנסוע בחשמלית אלא הלכתי ברגל. זה לקח לי כשעה וחצי. בשעות הצהרים עליתי על האנייה, אנייה איטלקית גם כן במחלקה שניה. האנייה שנסעה לפיראוס. שם היתה לי חויה ראשונה. האנייה יצאה בשעה שתים וחצי בערך. ברגע שיצאה מהנמל היתה סערה עצומה. הנתב לא הצליח לרדת מהאנייה ונסע אתנו לרודוס. ברודוס היתה לנו תחנה ומשם לפיראוס. כאן חיכה לי מישהו. שני חברי כבר היו אז והם עמירם שוחט ז"ל, האחראי, המפקד וחיים הילד (פרידלנדר) האלחוטאי. קראנו לו הילד, כי הוא היה ענק. לי קראו אז בוגר ולעמירם צעיר. לאחר מספר ימים לקחו אותנו למקום נדח. מפרץ ענק. נמל לא היה שם ולא בתים רק מזח קטן. שם עמדה אנייה. הציוד היה מוכן ואנחנו חיכינו שהאנשים יגיעו. לאחר מספר ימים הגיעו גם העולים בלווי לוי שורץ שהביא אותם מפולין. כולם חברי החלוץ, חומר מצויין. הם הגיעו לאתונה ברכבת ומשם באוטובוסים לאנייה ויצאנו לדרך. היציאה היתה מענינת מאד. מיוון יצאנו באופן רשמי. שני קציני משטרה לקחו לנו את הדרכונים. תמורת זה הם קבלו מעילי עור מלוי שורץ. הם הכריחו אותנו שהאנייה תצפור שלש פעמים לפי כל כללי הטכס אם כי לא היה איש במקום חוץ מאתנו והם. הפלגנו. בדרך לא היה שום דבר מיוחד. רב החובל עצמו, קפטן ניקולה, היה גם בעל האנייה. הוא נהג באנייה ובצוות כמו פריץ, היה מכה את המלחים. אדם מבוגר מאד ושמן מאד אשר שלט באנייה ורדה בצוות. הגענו לארץ. לא ספרתי לפני כן את אמצעי הקשר שלנו. לא היו אז מכשירי קשר. לפני שיצאנו נשלחנו לכתובת מסוימת ברחוב סירקין בתל-אביב לאבן זוהר והוא לימד אותנו מורס. את הדברים היסודיים לא ממש להשתמש ולמדנו ששה או שבעה תקליטים שלפי התקליטים שהיו משדרים מהארץ ואנחנו קלטנו אותם במקלט רדיו רגיל ידענו לאן עלינו לפנות. יכולנו לקלוט את השידור רק לאחר שעברנו את קפריסין והתקרבנו לחוף. יחד עם תקליט היו גם סמני מורס זאת כדי שלא תהיה טעות כי במקרה יכולה תחנה אחרת לשדר תקליט שהיה לנו ושהיה לו סימן קבוע מראש עם אסימי לא הזכירו משהו שאנחנו קבלנו הוראות להתקרב עד כמה שאפשר יותר קרוב וזאת כדי שהצל של הגבעות ימנע מכלי שיט העובר בים לראות את האנייה וכן כדי שהפריקה תהיה מהירה. כאשר התקרבנו היינו צריכים לשכנע את רב החובל להתקרב עוד ועוד. כאשר הגענו ירדתי אני עם הסירה הראשונה כדי לקחת חותרים מהחוף. בינתים עמירם יכין עוד שתי סירות להורדה. ירדתי עם עוד שני חותרים יוונים. להערכתי היינו במרחק של לא יותר מ- 150 – 200 מטר מהחוף. הים היה די שקט אבל היו שלושה גלים נשברים. כאשר היוונים התחילו לשמוע את רעש הגלים הם פחדו ולא רצו להמשיך ועזבו את המשוטים. לא היתה ברירה לקחתי את המשוטים וחתרתי לבד. כשהגענו לגלים החברים מקבוצת המים כבר היו שם ועזרו לנו לרדת. אנחנו היינו רגילים לגלי חוף מנמל תל-אביב ומהיציאה מהירקון. לקחנו את החותרים מהחוף, חזרנו לאנייה והורדנו את האנשים. אני חושב שהפעולה לקחה כשעה וחצי. באנייה היו כמאה עשרים וכמה אנשים. בשניה היו יותר. אחרי הפעולה חזרנו. בסביבות קפריסין התחילו גלים וחביות השמן שהיו על הסיפון התחילו לטייל על הסיפון והיתה סכנה. אבל רב החובל הכריח את המלחים לתפוש את החביות ולקשור אותן. אני התפלאתי מאד כי אני עצמי פחדתי לעבור את הסיפון. הם קשרו את החביות אבל היה לו איזה שהו נזק. כאשר התקרבנו לרודוס ראיתי שהוא לא עובר ליד רודוס אלא יותר קרוב לחוף התורכי. הערתי את תשומת לבו של עמירם לכך ואמרתי: מה הוא מתכוון להגיע ליוון? לא עזר שום דבר והוא נכנס לאחד האיים היווניים הקרוב לחוף התורכי, אי בשם קסטלוריזון. הוא אמר שיש לו קרובים ומשפחה פה. כשהגענו ירד מהאנייה לחוף. פתאום הוא חוזר ואמר שהם מבקשים ממנו להרים מדוברה ארגז ששוקל 2.5 טון ואין להם מנוף מתאים על החוף. גם באנייה לא היה מנוף כזה. הוא עשה כל מיני פטנטים והצליח להרים. הוא קיבל על כך הרבה כסף. לפני שעזבנו ראינו שמביאים שני ארגזים ענקיים לאנייה. בדיוק זה מה שהיה חסר לנו. אנחנו בלי דרכונים ובלי שום דבר. הוא אמר לנו אל תפחדו. העלה את הארגזים ואח"כ פתח את אחד הארגזים שהיה מלא מטפחות וצעיפים של נשים. הארגז השני היה עם כובעים לא גמורים של איטלקים. אמרנו שאנחנו לא רוצים כלום אלא להגיע בשלום לפיראוס. שאלנו מה יהיה עם המכס כשנגיע לפיראוס. הוא רק צחק. הגענו לפיראוס בשש בבוקר. הוא התנהג כאילו יצא מהנמל לפני כמה שעות, כמו ספינת דיג הנכנסת ויוצאת באופן חפשי. הוא נכנס ישר לקצה הנמל וקשר את האנייה ואמר לנו שאנחנו יכולים ללכת. אח"כ היינו צריכים לגשת למשטרה לקחת את הדרכונים. התעכבנו עוד שבוע, עשרה ימים, ואז לקחו אותנו שוב. היינו כל הזמן בקשר עם ויקטור מאיר היהודי. הוא לקח אותנו לחגיגות ומסיבות בזמן שהיינו פנויים. הוא למעשה דאג לכל מחסורינו. לאחר מספר ימים לקחו אותנו לראות את האנייה הבאה. אנחנו כאשר הגענו לאתונה ראינו את זאב שינד ואמרנו לו שרב החובל איננו רוצה יותר כי יכולנו לפול בפח. האנייה השניה היתה "ארטמיסיה" שאח"כ הפכה להיות אנית משא ישראלית, אחת מהראשונות, בשם "עמוס". אחרי הנסיעה הזאת אתנו היא עשתה נסיעה נוספת עם מעפילים ונתפשה. אח"כ נמכרה ליהודים שכאמור הפעילו אותה כאנית משא בשם "עמוס". היא עסקה בהובלת בנזין לאוירונים בפחים מחיפה לקפריסין. חברי פלמ"ח שונים עבדו אח"כ על אנייה זו לשם רכישת נסיון וידע ימי.
ב"ארטמיסיה" הנסיעה היתה יותר קלה היא נסעה יותר מהר. גם כאן האחראי היה עמירם. לקחנו כאן יותר אנשים. יצאנו מהנמל בדיוק באותה צורה כמו עם הראשונה. כמה שעות לאחר שיצאנו מהנמל היתה רוח צפונית חזקה מאד והאנשים הרגישו רע. רב החובל שהיה בן קרוב ל- 80, רזה גבוה, שלא ראיתי אותו לישון במשך כל הנסיעה אבל ראיתי אותו לעשן סיגריה אחרי סיגריה. כל הזמן עבד ליד ההגה והשגיח על ההגאי וכוון אותו כך שיכולנו להשתמש בתא שלו. כאשר יצאנו, כפי שאמרתי קודם, התחילה סערה. היו לנו הרבה חולים ורב החובל החליט להכנס לנמל. הוא נכנס לכמה שעות. זה היה נמל יותר קטן מנמל חיפה. בתוך הנמל היו בסך הכל שלושה בתים ומנזר. לא היו שום בעיות. כעבור כמה שעות, לפנות ערב, יצאנו והפלגנו שוב ארצה.
כאשר התקרבנו אל החוף, קבלנו הוראות להגיע למצפה הים. הגענו, פרקנו והפלגנו חזרה. כאשר חזרנו ליוון באתונה היו הפגנות של אנשי בית"ר שהגיעו מאוסטריה. הם עשו רעש גדול שהם עולים לישראל. הם צעדו במדים שלהם בחוצות אתונה. על ידי כך הם העירו את תשומת לבו של הקונסול הבריטי ואז הממשלה הבריטית פנתה לממשלה היוונית ודרשה ממנה להפסיק את הפעילות של ההעפלה. כך פזרו אותנו וחזרנו ארצה. אני חזרתי באנית נוסעים רוסית בשם סְוֵנצִיַה. לפני נסיעתי קבלתי מזאב שינד מזודה עם ספרים ותמונות להביאה למשק שלו בקיבוץ אילת השחר.

קטע מדבריו

… כאשר התאכסנו במלון בקהיר שם היה גיס של בעל המלון, עולה שבא מפולניה, בלום עצמו גם כן היה מפולניה מלובלין. הוא נתקע בקהיר במלחמת העולם הראשונה ונשאר שם ופתח

לעצמו מלון וכל הישראלים שבאו לקהיר התאכסנו במלון זה. הגיס הזה לקח אותי הצידה ואמר לי שיש שם הרבה בחורים שרוצים לנסוע לישראל ואין להם אפשרות. אני רואה שאתם בחורים אולי תסדרו איזו הפלגה כזאת ותקחו קצת בחורים. אמרתי לו שאני חוזר לחיפה ואני אחזור לחיפה ואתקשר עם מישהו. אני לא אעזוב אותכם. בחיפה עמדו אז הרבה ספינות סוריות ולבנוניות שלא היתה להם עבודה. הם עבדו אצלנו בחברה בתור אנשי דוברות. אחד המנהלים שהיו אצלנו בדוברות היה סורי והוא היה מקבל את כל אנשי הספינות לעבודה. אצלנו לא עבדו פלסטינים, כולם היו סורים או לבנונים. אני אמרתי לאותו סורי, בוטרוס, אתה לפעמים נוסע להביא בצל או אבטיחים. אתה תסע לפורט סעיד, תעגון את הספינה. נתתי לו את הכתובת של מלון בלום בקהיר עם פתקא. אמרתי לו שימסור את הפתקא רק לבעל המלון. כפי שהוא סיפר לי אח"כ, הוא בא לשמה ומסר את הפתק והוא קיבל 45 בחורים בפורט פואד והוא הביא אותם. שאלתי אותו היכן הוריד אותם. כפי שהוא הסביר לי הוא הוריד אותם בבת-ים. זה היה כבר ב- 1936. אנחנו חזרנו בסוף יוני 1935 ותיכף התקשרתי אתו. אולי זה היה ב- 1935. הוא חזר והביא עוד נגלה אחת. כפי שהוא סיפר לי שהפעם הוריד אותם בנבי רובין. מענין שאחרי מלחמת העצמאות היו תופשים ספינות בים שהיו מהלכות בין פורט-סעיד ובירות ולטקיה. פעם הביאו ספינה אני רואה, את בוטרוס שתפשו בים. אני החלטתי שאת הגוי הזה אני צריך לשחרר.
אני הייתי קשור עם סופרת דבר אראלה ראובני. טלפנתי לה שתכף תרד לנמל. אמרתי לה שהגוי הזה בוטרוס עשה הרבה. הוא הפליג וחיל הים תפש אותו בים. אחרי טפול נוסף שחררו אותו.