המאבק בבריטים
ערב מלחמת העולם השנייה גבר זרם אוניות המעפילים לחופי הארץ. הצי הבריטי היה עסוק בהכנות למלחמה ומשימת מניעת הברחות והגירה בלתי חוקית נפלה כולה על הסקציה הימית (The Port and Marine Police section) של המשטרה הבריטית בארץ. המשטרה התבססה עד אז על אוסף מזדמן של סירות שירות קטנות ולאור המצב נרכשה עבורה במספנת ת'ורניקרפט (Thorneycroft) סירה גדולה יחסית, חדשה בשם סינבד 2. זו הייתה סירה מהירה בדחי 70 טון, באורך 27 מטרים המונעת בשני מנועי דיזל, היא הובאה לחיפה באניית משא והורדה למימי הנמל ב- 17 ביולי 1939. למפקדה מונה סמל ג'פרי קינג וצוותה הורכב שוטרים בריטיים ומתגייסים מקומיים. זה היה תגבור משמעותי לכוח המשטרתי. בתחילת אוגוסט הוחלט בארגון ה'הגנה' לחבל בסירה. המשימה הוטלה על מונייה מרדור ולוי אברהמי – אנשי 'הגנה' ממחוז חיפה. מרדור הכיר את אחד מאנשי הצוות היהודים בסירה – ישראל נורדין* וחשב להטיל עליו את המשימה. בבית מלאכה מחתרתי של ה'הגנה' הורכבה לצורך המשימה פצצה מתאימה ובבוקר ה-8 באוגוסט העביר אותה מרדור לידי נורדין. ההנחייה שקיבלו נורדין ומרדור הייתה לחבל בסירה אך לא לגרום לנפגעים. באותו יום יצאה הספינה לים וסיירה מול חופי הארץ. לקראת ערב הטילה עוגן מול שפך נחל פולג (ואדי פאליק) והוכרזה בה משמרת עגינה. בשעה 03:00 לפנות בוקר ירד נורדין אל חדר המנועים והטמין בו את הפצצה, הוא כיוון את מנגנון ההשהיה ל-15 דקות, אחר כך עלה לסיפון ונשכב ליד סירת ההצלה, מוכן להפעילה. הפצצה התפוצצה ב- 9 באוגוסט בשעה 03:15, הסירה נבקעה וטבעה. נורדין ארגן את אנשי הצוות, חלקם פצועים, לירידה לסירה ואז התברר שהמפקד – סמל קינג נהרג בפיצוץ.** נורדין צוין לשבח על פעולתו המהירה להצלת הצוות – באותה נקודת זמן איש לא חשד בו.
* ישראל נורדין שובץ שנתיים לאחר מכן לקבוצה שיצאה בשירות הבריטים לחבל בבתי הזיקוק בטריפולי (כ"ג יורדי הסירה). הוא וחבריו לא שבו מהמשימה.
** שנים רבות מאוחר יותר הקימו מספר אנשי פלי"ם, ובהם סאמק ינאי, קשר עם משפחתו של קינג – והתנצלו.
בקיץ 1940 הייתה אירופה שרויה במלחמה עצימה כשהנאצים משלימים עוד ועוד כיבושים במרכזה. באזורים הכבושים הושלטו חוקים דרקוניים נגד יהודים ויהודים מבוהלים חיפשו כל דרך להימלט. באותו שלב של המלחמה עוד לא התחיל מימושה של תכנית 'הפתרון הסופי' והנאצים עודדו יציאת יהודים לארץ ישראל – הן כדי להיפטר מהם ולזכות ברכושם והן כדי לסבך את הבריטים עם העולם הערבי. על רקע זה התארגן ועד קהילות וינה, ברלין ופראג למילוט יהודים ממחוזותיהן. הנתיב המועדף היה דרך נהר הדנובה אל הים השחור ומשם לארץ ישראל. הזמן דחק, הדנובה כידוע קופאת כבר בסוף הסתיו והמסע לאורכה אורך מספר שבועות. הועד ארגן מספר קבוצות שמנו יחד 3,600 איש לערך ושכר עבורם אוניות מעבורת שנועדו להשיטם במורד הדנובה. בטולצ'יה (עיר נמל רומנית שלחוף הים השחור) המתינו להם שלוש אוניות משא שנחכרו במיוחד למסע: פאסיפיק, מילוס ואטלנטיק. המסע לאורך הדנובה היה רצוף קשיים ותקלות וגם העלייה על האוניות וההתארגנות בהן ארכו זמן רב אך בסופו של דבר, במהלך החודשים ספטמבר ואוקטובר יצאו האניות לדרכן. המודיעין הבריטי ידע על האוניות והקבינט הבריטי שהיה עסוק בעיקר במלחמה בגרמנים ובאיטלקים נאלץ להתמודד גם עם הצפי להגעתן. בתחילתה של אותה שנה הגיעו ארצה אוניות המעפילים הילדה (677 מעפילים) וסקריה (2,400 מעפילים) והגעתן הקשתה וסבכה את הבריטים עם העולם הערבי. בקבינט הוחלט לפעול הפעם בנחישות לגרש את הקבוצה מארץ ישראל. היעד שנבחר היה איי מאוריציוס (מזרחית למדגסקר) – איים בשליטת בריטניה. כדי לגרשם לשם, הוחלט בקבינט להשתמש באונייה צרפתית מוחרמת, שמה היה פאטריה. זו הייתה אוניית נוסעים בת 12,000 טון שהושקה בשנת 1913 ויועדה במקור להסיע 800 נוסעים. בקבינט סברו כי בעת מלחמה ניתן יהיה לצופף על סיפוניה מספר גדול בהרבה. האנייה פאסיפיק הגיעה לנמל חיפה ב- 1 בנובמבר 1940, יומיים לאחר מכן הגיעה מילוס. הבריטים עצרו את המעפילים באוניותיהם. הצפיפות באניות הייתה רבה והבריטים שכנעו את המעפילים לעבור לפאטריה הגדולה והמרווחת יחסית שעגנה בקרבתם. הנהגת הישוב חשדה, ההעברה תאמה ידיעות מודיעין בדבר כוונת הבריטים לגרש את המעפילים לאתר מרוחק. הסוכנות היהודית הפעילה לחץ בלונדון ובוושינגטון והועד הלאומי ארגן שביתות והפגנות בתחומי הארץ במאמץ לשנות את רוע הגזירה. המפקדה הארצית של ה'הגנה' מכינה גם אופציה צבאית. היא מטילה על קבוצת אנשים בעלי ניסיון וידע בתחום (יוצאי הפו"ם) להיערך.
באביב 1941 החליטו הבריטים לפגוע באינטרסים גרמניים במזה"ת. בין השאר תוכננה תקיפת בתי הזיקוק בטריפולי אשר בלבנון.
באותם הימים בסוריה ולבנון שלטה צרפת של וישי, זו שהייתה נתונה תחת מרותו של גנרל פטן, שעמד בראש ממשלת בובות שסרה למרות הנאצים. ממשלת בריטניה שלא הכריזה עדיין מלחמה על ממשלת וישי ביקשה את עזרתו של היישוב היהודי במלחמתה כנגד צרפת. כך, פנו הבריטים לארגון ה'הגנה' וביקשו מתנדבים שיבצעו את הפעולה. 40 מתנדבים הוכשרו, מהם נבחרו 23 שיצאו למשימה. גם הנשק לפעולה סופק ע"י ארגון ה'הגנה'.
ב 18.5.41 יצאו 23 בחורים, רובם חניכי הקורס קורס ההכשרה, בספינת המשטרה הבריטית "ארי הים", לפעולת החבלה בבבתי הזיקוק. יחד עמם היה סר אנתוני פאלמאר, מייג'ור בצבא הבריטי. תפקידם היה לפגוע בבתי הזיקוק בטריפולי, מאחר ואלה היו עשויים לספק דלק לחיל האוויר הגרמני, שהחל להתבסס בלבנון.
מהלך הפעולה המתוכנן:
"ארי הים" הייתה צריכה להתקרב למרחק לא גדול מחופה של טריפולי, להוריד שלוש סירות חתירה, עליהן היו הבחורים. לפני הירידה מארי הים היה עליהם להתחלק לשלוש כיתות: על כיתה אחת הוטלה המשימה לשמור ולאבטח את הסירות. על הכיתה השנייה – לאבטח את הדרך לאורך מסילת הברזל שעברה מן החוף לבתי הזיקוק ולרתק באש את כוחות האויב שהיו פרושים באזור ועל הכיתה השלישית הוטל לעלות על החוף, לחדור אל תוך בתי הזיקוק עם חומר נפץ ולהפעילו בעזרת "עפרונות השהיה".
פעולה זו לא צלחה. "ארי הים" נעלמה על כל מלחיה ומשימה זו הפכה להיות אחת התעלומות הגדולות בתולדות מדינת ישראל.
היו כמה השערות על גורלם:
- הוטבעו ע"י צוללת איטלקית – הים משמש כזירת מלחמה.ייתכן והצוללת שארבה לאוניות בנות-הברית טירפדה את הספינה והורידה אותה למעמקי ים מבלי לדעת מי ומה הטביעה.
- תקלה בחומר הנפץ והתפוצצות הסירה – הספינה הייתה מלאה בחומרי נפץ.
- הגיעו לחוף ונתקלו בשמירה ערנית . שמירה זו תוגברה היות ו 48 שעות לפני שארי הים עמדה להגיע אל מול חופי טריפולי, החלו מטוסים בריטיים להפציץ את העיר מן האויר. נפגעו כמה בניינים ולכן תוגברו המשמרות ונעשו ערניים יותר. (כיום, לאחר חשיפת יומני גדוד האבטחה הסנגלי מתברר שלא נרשם כל אירוע חריג באותו לילה)
- תנאי מזג אויר קשים .
במשך הרבה מאוד שנים נעשו מאמצים רבים לגלות עקבות הכ"ג וגורלם. חיפושים לכל אורך החוף, פגישות וחקירה של דייגים, נכבדים מקומיים ופקידי ממשלה צרפתים וערבים. גם בתי קברות ומחנות שבויים באיטליה וצרפת נסרקו.
שום חקירה לא הצליחה, כאמור, לפתור את חידת היעלמם של הכ"ג.
מורשתם של הכ"ג היא אחד הנדבכים בראשונים בתולדות חיל הים.
יתר הבחורים שהוכשרו ולא יצאו למשימה (הקורס מנה 40 משתתפים) הביאו איתם את הידע שקיבלו מהבריטים לפלי"ם ואחר כך לחיל הים.
באוגוסט 1946 החלו הבריטים לגרש מעפילים שנתפסו, למחנות מעצר שהוקמו במיוחד לצורך זה, ב'אוניות גירוש' – לקפריסין. פעולה זו עשתה את אוניות הגירוש ליעד המרכזי של המאבק. עם היוודע דבר ההחלטה על הגירוש הצפוי לקפריסין החל המטה הפלמ"ח להיערך. מאז הטבעת סירות המשמר בנובמבר 1945 לא הוכנסו לשימוש נשק חם וחומרי נפץ נגד כלי שייט בריטיים ועתה הוחלט לשנות זאת. אוניות המעפילים יגור והנרייטה סאלד היו הראשונות שמעפיליהן נדונו לגירוש. כשהיו עצורות בנמל חיפה, לקראת העלאת מעפיליהן אל אוניות הגירוש, הוברחו אליהן חומרי נפץ. המלווים מטעם הפלי"ם, שהסתתרו בין המעפילים העצורים, קיבלו הנחיות לחבל באוניות. חבלה זו לא יצאה אל הפועל וכך קרה שסבב הגירוש הראשון עבר מבחינת הבריטים ללא תקלות. יומיים לאחר מכן כשנערכו הבריטים לגרש את מעפילי שתי האוניות הבאות בתור, כתריאל יפה וכ"ג יורדי הסירה, נערך הפלמ"ח כראוי. למשימה נשלח איש הפלי"ם זלמן פרח. שתי אוניות המעפילים עגנו אותה עת במפרץ חיפה, בהמתנה לאוניות הגירוש אמפייר רייול ואמפייר הייווד שתחזורנה מסבב הגירוש הראשון. פרח, מלווה אוניות מנוסה שהיה בחופשה בין הפלגות, נשלח למשימה. הוא תודרך אישית על ידי נחום שריג, מפקד הגדוד הרביעי של הפלמ"ח, אשר תחת פיקודו היו גם היחידות המיוחדות ובהן הפלי"ם. משימתו של פרח הייתה לעלות על האונייה כתריאל יפה, לעבור עם המעפילים לאוניית הגירוש ולחבל בה. פרח התגנב לאוניית המעפילים בסירת השירות שהובילה מזון אל האונייה. הוא התייצב בפני מפקדה של כתריאל יפה, אליעזר טל, ועדכן אותו, אחר כך גייס את ה'גדעונית', איה מאיר, ומספר מעפילות לעזרתו. הוא פיזר ביניהן אמצעי חבלה והמתין לשעת כושר. הסתרת חומרי הנפץ והחבלה על גופן של נשים לא הייתה מקרית, שיטה זו נחשבה כמועדפת, שכן שוטרים וחיילים בריטיים נהגו בנשים בדרך כלל בנימוס ג'נטלמני ולא חיפשו על גופן. ב-17 באוגוסט, לאחר שלושה ימי המתנה, נגררה כתריאל יפה לרציף בו עגנה האמפייר הייווד ושוטרים החלו להעביר את המעפילים אל אוניית הגירוש. המעפילים נאבקו, חלקם קפצו למים, חלקם התבצרו במחסנים, אך לבסוף גברו הבריטים. פרח ניצל את המהומה, עבר בין המעפילות שותפות הסוד, אסף מהן את החומרים והרכיב את הפצצה. כמות חומר הנפץ הייתה קטנה, כ-200 גרם ג'לניט בלבד (אסון הפאטרייה היה טבוע היטב בזיכרונם של המפקדים). את הפצצה התכוון פרח להטמין בשיפולי האונייה אך הגישה לשיפוליים הייתה חסומה ופרח נאלץ לשבור מחיצות ולפרוץ לעצמו דרך. משנפרצה הדרך, הניח את המטען במקומו המיועד והפעיל את עיפרון ההשהיה. שיירת אוניות הגירוש שכללה את אמפייר רייול ואמפייר הייווד יצאה לדרכה ביום ראשון, 18 באוגוסט בשעה 05:30. השיירה לוותה על ידי הסיירת הקלה אייג'קס (HMS Ajax) והמשחתת בריסנדן Brissenden) (HMS. זמן קצר אחר כך אירע הפיצוץ. רב החובל של אמפייר הייווד החליט שלא לקחת סיכונים ולחזור לנמל. הפיצוץ לא היה גדול אך אירוע מסוג זה מחייב בדיקה יסודית שמא גרם הפיצוץ להיפרדות צלעות התמיכה או להתרופפות המסמרות המחברות בין לוחות האונייה. בדיקה זו ארכה מספר ימים, וביום חמישי 22 באוגוסט יצאה האונייה שוב לכיוון קפריסין. טרם יציאתה התקבלה במנהלת הנמל הודעה טלפונית כי באונייה הוטמנה פצצה נוספת, אך האונייה יצאה לדרכה בכל זאת. הורדת המעפילים בקפריסין התעכבה מספר ימים שכן במחנה המעצר לא הספיקו להיערך כראוי, אך לבסוף, ב- 27 בחודש, ירדו המעפילים והאונייה חזרה לנמל חיפה. תהליך הגירוש לקפריסין החל להתמסד וכך גם חששם של הבריטים ממעשי חבלה באוניות.
הפגיעה באמפייר הייווד הייתה פעולה זהירה, כמות חומר הנפץ בה נעשה שימוש הייתה קטנה. אנשי הפלמ"ח נזהרו שלא לגרום נזק גדול ולהעמיד את מאות המעפילים שעל סיפונה בסכנה. עם זאת, במקביל לפעולה הזהירה באמפייר הייווד, תוכננה פגיעה משמעותית יותר באונייה אמפייר רייול כשהיא ריקה ממעפילים. בשל רגישות העניין לקח יגאל אלון, מפקד הפלמ"ח, חלק פעיל בתכנון. ב-21 באוגוסט עגנה במפרץ חיפה אניית הגירוש אמפייר רייול, אחרי שחזרה מסבב הגירוש של מעפילי כ"ג יורדי הסירה, האונייה הייתה ריקה. הכוונה הייתה להצמיד לה מוקשי עלוקה תקניים (mines Limpet) שנגנבו ממחסן בריטי במחנה ג'למי שליד יקנעם. מוקש זה, בשונה מהמטענים המאולתרים שהוצמדו לסירות המשטרה מספר חדשים קודם לכן, היה מצויד במגנט שאפשר הצמדתו לאוניות העשויות ברזל ובמרעום מובנה. לצורך נשיאת המוקשים הוכנו במתפרה של קיבוץ שדות ים מנשאים מיוחדים. בסיס המנשא היה לוח פח וממנו יצאו ארבע רצועות שנקשרו סביב גופו של הצולל. המוקש הוצמד אל לוח הפח באמצעות המגנטים המותקנים בו. במתפרה הוכן גם אמצעי להסוות את ראשו של הצולל בזמן השחייה לכיוון היעד – זו הייתה רשת ובה נשזרו מספר סמרטוטים. בבוקר הביצוע (21 באוגוסט) עגנה ליד אניית הגירוש גם משחתת. יגאל אלון, לאחר לבטים והתייעצויות, אישר פגיעה גם בה. אלון חרג בכך מסמכותו שכן פגיעה במשחתת הייתה מחוץ לכללי 'המאבק הצמוד'. למפקד הפעולה נקבע יוחאי בן-נון ואתו צוותו לפעולה: ראובן יתיר כמפעיל הסירה, ויצחק (איזי) רהב ומשה ליפסון כשחיינים. כלי השייט שעמד לרשות הלוחמים היה סירת משוטים קטנה, 'סומבוק' בשפת הדייגים. הסירה יצאה מ'חוף שמן' והפליגה צפונה עד לקרבת האונייה העוגנת – 200 מטר על פי התוכנית. עם הגעתה לטווח הוטל עוגן והשחיינים נערכו לירידה למים. בסביבה עגנו מספר סירות דומות שעסקו בדיג ומראהו של ה'סומבוק' העוגן לא העלה חשד. משה ליפסון שחה לכיוון המשחתת ואיזי רהב לכיוון אניית הגירוש. השחייה ארכה זמן רב, הערכת המרחקים של בן-נון הייתה שגוייה והמרחק בפועל היה גדול מהמוערך. ליפסון התקרב למשחתת והסיר את המוקש מלוח הפח בו היה חגור אך המוקש החליק מידיו וצלל למעמקים, הוא חזר לסירה אחרי זמן קצר. רהב הגיע למטרה שהוקצתה לו, הוא הצליח לגרד את שכבת הצדפות והירוקת הנצמדת בדרך כלל לאוניות ('זקן' בשפת הימאים) ולהצמיד את המוקש שנשא לדופן האונייה. בשחייה חזרה אל ה'סומבוק' התקשה רהב לזהותו בין כלל סירות הדייג העוגנות בסביבה והגעתו התאחרה. הלוחמים חתרו לכיוון 'חוף שמן' והטביעו את הסירה בקרבת החוף, לאחר מכן עלו לשכונת הדר בחיפה שם צפו אל האונייה העוגנת במפרץ – דבר לא קרה. במהלך היום הרימה המשחתת עוגן והסתלקה אך אניית הגירוש נשארה במקום עגינתה. בצהריים החליט בן-נון לחזור על הפעולה עוד באותו לילה. ההתארגנות הלוגיסטית הייתה מהירה, סירת חתירה הושאלה מקבוצת 'גורדוניה – מעפילים' בעתלית וגם מוקשים הובאו. הסירה המושאלת הגיעה ל'חוף שמן' ממנו תוכננה היציאה לפעולה, דייגים ערבים שהיו בחוף חששו שסירת הדייג שהגיעה מאזור אחר מתחרה בפרנסתם והחלה קטטה. בן-נון החליט לקצר את ההכנות ולצאת מיד. אחד הדייגים הערבים טלפן למשטרה אך הודעתו לא זכתה להתייחסות רצינית. בשעה 21:00 יצאה הסירה בחתירה מ'חוף שמן' ועגנה כ-150 מטר מול ירכתיי האמפייר רייול. לפני שירדו השחיינים למים נבדקו כיוונים למספר אתרים בחוף כדי להקל את מציאת הסירה בשחייה חזרה מן האונייה, לאחר מכן חגרו את המוקשים, עטו על ראשם את רשת ההסוואה והחלו בשחייה. בדרך הופעל בשוגג המנגנון במוקש של רהב והוא מיהר להטביע אותו, אחר כך הצטרף לליפסון, הם הגיעו אל האונייה והחלו בגירוד ה'זקן'. בשלב הגירוד התגלו השחיינים. מאז הפיגוע באמפייר הייווד בתחילת השבוע הייתה השמירה על האוניות מתוגברת, וברגע שהבחינו בהם הזקיפים על האונייה נפתחה אש. השחיינים ניצלו את המסתור שאפשר הקימור בדופן האונייה והמשיכו בפעולת הצמדת המוקש כשהם מוגנים מירי השומרים שניצבו על הסיפון כעשרה מטרים מעליהם. אש נפתחה גם על הסירה העוגנת, אך בן-נון ויתיר נצמדו לקרקעית הסירה ולא נפגעו. אחרי שהצמידו את המוקש חזרו השחיינים לסירה, חבל העוגן נחתך בסכין (הרמת העוגן הייתה אורכת זמן וגם חושפת את העוסקים בהרמתו לאש השומרים), המשוטים נפרשו והלוחמים החלו בחתירה מאומצת כדי להתרחק מהאונייה מזרחה, לכיוון חוף קריית חיים. ספינת משמר בריטית הוזעקה מהנמל והחלה לתור אחר מטרות חשודות בין סירות הדיג שהיו בסביבה. כשנראה היה שהספינה נעה בכיוון הסירה, הורה בן-נון להפסיק לחתור ולהשתטח, ואכן ספינת המשמר אבדה קשר עין עם הסירה. עם התרחקות ספינת המשמר הפנה בן-נון את הסירה דרומה לכיוון נמל הקישון, צבעה הלבן של הסירה על רקע אבני שובר הגלים הלבנות, סייע בהסוואתה. הלוחמים קשרו את הסירה לזיז בולט, עלו לחוף והסתלקו במונית לכיוון שכונת הדר. בשעה 22:45 התפוצץ המוקש ואל האונייה פרצו מים רבים. הבריטים הזעיקו לאונייה בעלי מקצוע יהודיים ממספנת קירשטיין את גרינשפון שבמפרץ חיפה ואלה תיקנו את האונייה תיקון ארעי. בהמשך נגררה האונייה לנמל אלכסנדריה – למבדוק.
לקראת הגעתה של אניית המעפילים פלמ"ח לחופי הארץ תכננו אנשי הפלי"ם פגיעה משמעותית בכוחות הבריטיים שתתבצע בסמוך ובהקשר להגעתה – התוכנית הייתה לפגוע במשחתת. פגיעה במשחתת הייתה עבור אנשי הפלי"ם משאת נפש, אך לא כך היה הדבר עבור הדרג המדיני, ודוד בן גוריון בראשו. בהנהגה הציונית חששו מהשלכותיה של פעולה כזו, פגיעה בכלי מלחמתי של הצי הבריטי הייתה עלולה להזיק לתדמיתו של המאבק בדעת הקהל הבריטית. הניסיון הקודם (וגם הראשון) לפגוע במשחתת עוגנת היה ב-20 באוגוסט 1946, אך אז, בשל תקלה, נשמט המוקש וצלל לקרקעית הים. שעות ספורות לאחר אותו ניסיון הרימה המשחתת עוגן והפליגה לדרכה מבלי לדעת את שאירע. אופי פעילותן של המשחתות בזירה היה דינמי והקשה מאוד על הרוצים לפגוע בהן, גם מקום עגינתן היה אקראי – כחלק מצעדי הזהירות שנקטו. לפיכך נהגה רעיון לתקוף את המשחתת בנקודה ברורה אליה היא מגיעה בוודאות – נקודת התדלוק. הכוונה הייתה להצמיד מוקש מתחת לעמדת התדלוק ברציף הדלק שבנמל חיפה, להמתין לכניסתה של משחתת ואז להפעילו מרחוק. אנשי הפלי"ם ידעו כי הפעולה איננה עומדת באופן מובהק ב'הנחיות הפלמ"ח למלווי האניות' ואינם מוסמכים לבצעה ללא אישור, לפיכך עירבו את מפקדיהם. מפקד הפלמ"ח, יגאל אלון, היה מעורב כבר בשלב התכנון. כדי להכניס את הפעולה למעטפת ה'מאבק הצמוד' נבחר תאריך יעד הקשור להגעתה של אניית מעפילים. האנייה פלמ"ח הייתה צפויה להגיע לחופי הארץ בשבוע האחרון של חודש ספטמבר 1946 ומכאן נגזר התאריך. בשונה ממוקש מגנטי המוצמד לדופן אנייה, כפי שבוצע בפגיעה באמפייר רייול, צריך היה המוקש להיות מוצמד לאחד מכלונסאות המזח. נקודת ההצמדה נדרשה להיות עמוק מתחת לקו המים, כדי שהמוקש לא יתגלה בזמן שיעבור מרגע הצמדתו לרגע הפעלתו, זמן העלול להימשך מספר ימים. מזח התדלוק בנמל חיפה היה משטח בטון מוארך הניצב על כלונסאות. שפתי המשטח היו מרופדות בצמיגים ואליהם היו המשחתות נצמדות. הכלונסאות ניצבו בקו פנימי המרוחק מטר אחד משפת המזח ומדופן האונייה הקשורה אליו. הצמדתו של מוקש לאחד הכלונסאות פירושה הצבת המוקש במרחק מטר ויותר מדופן האונייה – מרחק גדול מדי ביחס לעוצמת הפיצוץ. כדי להתגבר על הבעיה נבנתה זרוע מתכווננת וקפיצית המרחיקה את המוקש מהכלונס ומצמידה אותו אל דופן האנייה הקשורה למזח. המתקן כולו היה בנוי שלושה חלקים: כליבה שנועדה להתחבר לאחד מכלונסאות המזח, זרוע מתכווננת היוצאת מהכלונס ומקרבת את המוקש לדופן המטרה והמוקש עצמו. המערכת יוצרה במספר מוקדים, החלקים העיקריים נבנו במסגרייה של קיבוץ עין חרוד. כשהייה המתקן מוכן, הוחלט לצאת ולחברו אל המזח. על הפעולה פיקד יוחאי בן-נון וסייע לו יוסף (יוסק'ה) רום. משקלו של המתקן על מרכיביו עמד על 120 קילוגרם. להצבתו של מתקן כה כבד במקומו המיועד נדרש סיוע. סירת שירות שפעלה בנמל, נהוגה בידי יצחק דוידוביץ', שהייה גם חבר ה'הגנה', גויסה לפעולה. ביום הפעולה, כשתוכננה הסירה להעביר דוברת דלק לטעינה במזח התדלוק, הועלה אליה המוקש. עם הגעתה למזח הורד ממנה המתקן כשהוא קשור לחגורות הצלה ושנים מהלוחמים גררו אותו בשחייה מתחת למזח עד הכלונס המיועד. על המזח היו שומרים אך אנשי צוות הסירה מצאו דרך להסיח את דעתם מהנעשה מתחת לרציף. אחרי שהורכב המתקן והוצמד לכלונס החלה הגוררת לפרוש את כבל ההפעלה מהמוקש אל המזח שממול, שם, על דוברה ישנה שלא הייתה בשימוש, נקבעה נקודת ההפעלה. הניסיון הראשון לא עלה יפה, מדחף הגוררת הסתבך בכבל וקרעו, הניסיון השני צלח והמתקן היה מוכן לפעולה. מספר ימים לאחר מכן, ועוד טרם נקרתה הזדמנות להפעילו, הגיעה אל המזח סירת מנוע ממנה ירדו אנשי יחידת הצוללים בפיקודו של רב-סרן ליונל קראב, הם איתרו את המוקש תוך זמן קצר ונטרלו אותו. קראב חתך חלק מכבל ההפעלה והביאו כשי וכמזכרת לאלוף משנה רוק-קין, מפקד שייטת המשחתות ה-1 ומפקדה של המשחתת צ'קרס (HMS Chequers) ששהתה אותה עת בארץ. לשאלה כיצד נודע לבריטים על המוקש ישנן מספר תשובות ודעות חלוקות. סטיוארט ניניאן, בספרוThe Palestine Patrol כותב שב-27 בספטמבר התקבלה ידיעת מודיעין ממקור משטרתי על כוונה לפגוע באחת מאניות הצי. בספרוTinker Tailor's Secret כותבAled Mawgan כי מפקדה של צ'קרס, אלוף משנה רוק-קין, היה מודאג, הוא שמע שממחסן מסוים בחיפה נגנב כבל חשמל באורך 900 יארד. רוק-קין הזמין אליו את רב-סרן קראב, הם ניתחו את הנתונים על גבי מפת הנמל ומצאו שהמרחק תואם את הטווח בין גופה השקוע של הפאטרייה למזח הדלק, למחרת יצאו קראב ואנשיו ומצאו את המוקש. לפי עדותו של יוחאי בן-נון לא נגנב כל כבל, הוא שלח מישהו מאנשיו לחנות לצרכי חשמל וקנה 120 מטרים של כבל חשמלי. בן-נון כתב בזיכרונותיו כי הייתה הלשנה וכך כתב גם יגאל אלון. פגיעה במשחתת נגדה את הקו שהוביל דויד בן גוריון, ובמקרים שהובאה תכנית מעין זו לידיעתו, פסל אותה בנחרצות. גם אבא חושי, מזכיר מועצת הפועלים בחיפה חלק לא פעם על דרכו של ארגון ה'הגנה' במאבק והוא אף נהג למסור לבריטים על פעולות שנראו לו נוגדות את המדיניות הרצויה. הגעתה של סירת הצוללים ישירות לנקודה בה הוטמן המוקש, והשתתפותו האישית של קראב, מפקד היחידה, בחשיפת המוקש, מגדילות את הסבירות שהיה כאן מעשה הלשנה. סיפור גניבתו של כבל החשמל, שכנראה לא אירע, נועד אולי להסוות את ההלשנה. כך או כך ראה בן גוריון לנכון לנזוף ביגאל אלון על עצם היוזמה.
במהלך פברואר לא הגיעו אוניות מעפילים אך המתח בין הישוב ובין הממשלה הבריטית המשיך לעלות וכאן אנחנו מבחינים בגל של תקיפות. הפלמ"ח תקף שוב את הרדאר שעל הכרמל ושוב את תחנת אולגה, וגם החולייה הופעלה כשהיעד הוא שוב אותן ספינות משמר. אמנם היו גם משחתות בנמל אבל בן גוריון לא אישר את תקיפתן. לפעולה יצאו אנשי הפלי"ם יוחאי בן נון, אוסי רביד ושאול אהרונוב. הכוח נכנס לנמל חיפה בספינת הדיג "עליזה", ועגן במרחק כ- 800 מטר מספינות המשמר. עפרונות השהייה הוכנסו לתוך אבובי הגומי הממולאים בחומר-נפץ. בן-נון מרח את השחיינים בגריז, שנחשב כסגולה נגד הקור העז של המים בחודש פברואר ועוד לפני הירידה למים הפעיל את עפרונות ההשהיה במטענים שנשאו שני השחיינים, כדי שלא יצטרכו לעשות זאת בתוך המים. מטעני חומר הנפץ שנקשרו למותניהם הכבידו מאד על השחייה. השניים קיבלו הנחייה – להימנע מלהכניס את ראשם למים תוך כדי שחייתם, מתוך מחשבה שכך יהיה הראש חשוף פחות לגלי ההלם של פצצות העומק שנהגו הבריטים להטיל באופן אקראי הנמל. רביד ואהרונוב שחו במרחק ארבעה-חמישה מטרים זה מזה. הם היו מצויידים בקאטר (חותך כבלים) גדול, שבעזרתו התכוונו לחתוך את רשת ההגנה, אחרי שאנשי 'סולל בונה' (החברה שבנתה את הרשת עבור הבריטים), מסרו ללוחמים את המיפרט הטכני שלה. בהגיעם לשורת המצופים המחוברת לגדר, צללו אהרונוב ורביד, בכוונה לחתוך את הגדר, אך ללא הצלחה. בינתיים נראתה תכונה על רציפי הנמל. השחיינים הבינו כי הבריטים הבחינו בתנועות חשודות והחליטו להסתלק מהשטח. אהרונוב חזר ראשון לספינת הדיג "עליזה", ובדרכו השתחרר מחומר הנפץ. בחלוף דקות אחדות הגיע גם רביד. בן-נון ראה שהמוקש עדיין קשור למותניו כשמנגנון ההשהיה מופעל. הוא חתך את הרתמה אליה היה מוצמד המטען, וזרק אותו למים. כעבור זמן-מה התפוצץ המטען ללא נזק מתחת לספינת הדיג. בבוקר יצאו שלושת הלוחמים דרך שער הנמל, כשהם מחופשים לפועלים. הפעולה נכשלה.
תפיסתה של אניית המעפילים לנגב ומותו של המעפיל הרברט לזר היו עילה לפעולה במסגרת 'המאבק הצמוד'. כמטרה נבחרו הפעם הארבות (Z Lighters) באמצעותן נהגו הבריטים להעביר מעפילים אל אוניות הגירוש. השימוש בארבות אפשר לבריטים לעגון את אוניות הגירוש מחוץ לנמל ובטווח גדול, ובכך להקטין את סכנת החבלה בהן. על הארבות לא הייתה שמירה קפדנית, אולי משום חלקן השולי בפעולת הגירוש, אך מבחינת ארגון הפלמ"ח אלה היו כלי שייט לגיטימיים לתקיפה, הוסיפה לכך העובדה ששלב חיטוי המעפילים ב-DDT נעשה על סיפוניהם. הפעולה תוכננה להתבצע באמצעות מוקשי 'עלוקה' (limpet mines) ובפרופיל פעולה הדומה להדבקת המוקשים לספינות המשמר ב'ליל הרכבות' בנובמבר 1945, ולאוניית הגירוש 'אמפייר רייול' באוגוסט 1946. הצוללים שיועדו לפעולה היו משה ליפסון ויצחק (איזי) רהב, מפקד הפעולה היה יוחאי בן-נון. הבעיה הראשונה אתה נאלצו בן-נון ואנשיו להתמודד הייתה מטעני הנפץ אשר הוטלו בנמל מסיפוני האוניות ומסירות משמר מסיירות. היו אלה מטעני נ"א ייעודיים ובהם כ-500 גרם של חומר נפץ שהוטלו למים בסדר ובתזמון – על פי פקודת Clock. כדי לבדוק את מידת הסכנה אלתר בן-נון מספר מטענים דומים. השחיינים המיועדים, רהב וליפסון, שחו באחד המפרצים שלחוף נווה ים, כשבן-נון מטיל את המטענים בקרבתם. נמצא כי ניתן להתקרב אל נקודת הפיצוץ עד מרחק 15 מטר מבלי להינזק. מניסיון הפעולות הקודמות נקשרו הפעם המוקשים לפקקי שעם, כך שנשיאתם בזמן השחייה לא הכבידה. בנוסף נקבעה בתוכנית המבצע נקודת מילוט חלופית למקרה שהמבצע ישתבש, והשחיינים לא יוכלו לחזור לסירת האם. לקראת הפעולה רוכזו הציוד והלוחמים בקיבוץ נווה ים. ביום שלישי 11 בפברואר, יצאה ממעגן קיסריה ספינת הדייג נאמן בפיקודו של איש הפלי"ם אליהו לוי. הספינה עברה מול חוף נווה ים ואספה את הלוחמים על ציודם. המוקשים רוכזו בשק אחד, מוכן להטלה למים, למקרה שיתקלו בכוח שיטור בריטי. בשעות הערב נכנסה ספינת הדיג לנמל ונקשרה קרוב למקום מעגנן של הארבות. הנמל היה שקט, התברר כי שעתיים קודם לכן הוטל בנמל עוצר. בתנאים כאלה, כאשר כל תנועה מעוררת תשומת לב, קשה היה להתחיל בפעולה. ואכן תוך זמן קצר מרגע כניסת הספינה לנמל הופיע איש הפלי"ם בני קרביץ ובידו פתק המורה לדחות את הפעולה – במפקדת הפלמ"ח העריכו שלבריטים נודע על פעולה הצפויה. בן-נון דחה את הפעולה ביממה. למחרת בבוקר יצאה נאמן לים כאחת מספינות הדיג העוגנות בנמל ובערב חזרה. הנמל היה עדיין בעוצר ובכל זאת החליט בן-נון לבצע. לבד מהשכלול בהצפת המטענים על ידי פקקי שעם לא הוכנסו שכלולים נוספים בהשוואה למבצעי החבלה הקודמים, והשחיינים שחו כשרק בגד ים לגופם. המים הקרים של חודש פברואר והרוח המזרחית הקרה שנשבה שיתקו את הלוחמים עוד טרם ירדו למים. בן-נון מרח את גופם בגריז והשקה כל אחד מהם בלגימת קוניאק מתוך אמונה שהדבר יחמם את גופם (אמונה בלתי מבוססת). כדי להיות בטוח שמנגנוני ההשהיה יופעלו שבר בן-נון את שפופרות החומצה עם ירידתם למים. החומצה החלה בפעולתה בעוד המוקשים צמודים לגופם של השחיינים. ליפסון שחה לכיוון סירות שעמדו ליד הארבות והגיע אל הראשונה כשהוא רועד מקור באופן בלתי נשלט. כשניסה להצמיד את המטען הראשון נשמט המטען מידיו וצלל. הוא עבר לסירה אחרת ושם הצליח להצמיד את המוקש. רהב הגיע אל אחת הארבות וניסה להפריד בין המוקשים שהיו קשורים זה לזה. הקשר היה הדוק והוא לא הצליח, כשניסה להצמיד את שניהם יחד גילה שהמגנט לא חזק דיו, לבסוף תלה את המוקשים על זיז שבלט מהארבה וחזר בכוחותיו האחרונים לספינת הדייג. הלוחמים התלבשו במהירות ויצאו אל שער הנמל כדייגים ששבו מדייג, תעודותיהם היו מזויפות אך השוטר בשער לא הבחין בכך ונתן להם לעבור. בשעה 04:50 לפנות בוקר נשמעו בנמל שני פיצוצים, ארבה אחת ניזוקה וסירת מחקר של משרד החקלאות הממשלתי, שעמדה בקרבת הארבות, טבעה. שני ימי הכוננות והערנות בנמל העידו על כך שלבריטים היו ידיעות כל שהן על פעולה צפויה, אך הם לא העריכו שהארבות תהיינה המטרה, השמירה עליהן הייתה מועטה.
הנוהג לפיו נשארו אוניות הגירוש לעגון בפמגוסטה לא נסתר ממפקדי הפלמ"ח. בתחילת שנת 1947 קיבל יגאל אלון החלטה להרחיב את רדיוס הפעולה של החולייה לכלול ביעדי החבלה את אוניות הגירוש העוגנות בקפריסין. חודשיים לפני לכידתה של מולדת, בפברואר 1947, יצאו לקפריסין מפקד הפלי"ם שמואל (סאמק) ינאי ופקודיו, יוחאי בן-נון ויוסק'ה רומנובסקי (רום). הם הפליגו בספינת דיג בשם אופיר, אותה שאלו ממושב מכמורת. מטרתם הייתה לפעול ברוח החלטתו של אלון. על סיפון האופיר הועמסו חומרי נפץ, חומרי חבלה וגם סירה קטנה (Dinghy) המצוידת במנוע חיצון.
ספינת הדיג הורידה את השלושה מדרום לפמגוסטה. הם חתרו אל החוף, הטמינו את הציוד בחול ויצאו לביתה של רות פרסיץ, ארץ-ישראלית שהתגוררה באי וסייעה לאנשי ה'הגנה' בעניינים שונים. למרות שהיו מצוידים בתעודות (מזויפות) של עובדי ג'וינט, נתפסו בן-נון וינאי על ידי הבריטים, נעצרו ונשפטו. בן-נון נדון לגירוש מהאי, אך לפני כן הספיק לפגוש את יוסף (יוסל'ה) דרור, מפקד אניית המעפילים המעפיל האלמוני, שהיה עצור יחד עם מעפיליו באי. לדרור לא היה ניסיון קודם בחבלה אך בן-נון סבר שהוא יוכל לעמוד במשימה.
בן-נון העביר לדרור את תכנית הפעולה ותדרך אותו לגבי מקום המחבוא של הציוד. ב-1 באפריל נראו שתי אוניות גירוש ומשחתת עוגנות מול פמגוסטה, היו אלה האוניות שהובילו לקפריסין את מעפילי האנייה המולדת ונשארו שם למנוחה ולהצטיידות. דרור החליט לפעול ולפגוע באוניות. הוא הקים לשם כך צוות פעולה שמנה את אנשי הפלי"ם, יוסק'ה רומנובסקי ויואש צידון, ואת ראיסה שרירה מנשות 'שורות המגינים' – כולם היו עצורים במחנה. הקבוצה חמקה מן המחנה דרך אחת מהמנהרות שחפרו אנשי ה'הגנה' ויצאה אל חוף המסתור במונית של נהג קפריסאי מוכר. ציוד החבלה והסירה נמצאו בחוף, אך המנוע שכוסה בחול רטוב לא היה שמיש. הוחלט לוותר על המנוע ולבצע את שלב ההתקרבות לאוניות בחתירה. שלוש האוניות עגנו בטור, המשחתת הייתה הצפונית מביניהן ואושן ויגור הייתה הדרומית, דרור העריך את המרחק לאוניות העוגנות בכ-300 מטר. הסירה התקרבה אל האוניות מדרום מערב. התוכנית המקורית הייתה לחלוף את האוניות, לפנות דרומה ולתקוף אותן על פי הסדר, מצפון לדרום. הרוח הצפונית האיטה את קצב התקדמות הסירה, נוצר פיגור בלוח הזמנים והתוכנית שונתה, הוחלט להתחיל באונייה הדרומית – אושן ויגור. דרור יצא ראשון, הוא חתר אל קרבת האונייה, הטיל עוגן וירד אל המים. השחייה ארכה זמן רב – המרחק היה גדול ממה שהעריך. כשהגיע לאונייה התקשה והתעכב בהדבקת המוקש. לבסוף הצליח להצמיד את המוקש והחל להתרחק. בשלב זה גילו אותו השומרים על האונייה ופתחו לעברו באש, דרור לא נפגע. הפעולה ארכה כחמש שעות, האנשים שהמתינו לו הסתלקו לשמע היריות, כך תוכנן. המוקש התפוצץ, אושן ויגור נפגעה פגיעה קשה ונדרשה לתקון ממושך. דרור נתפס למחרת אך המסר הועבר ונקלט, הבריטים למדו כי גם קפריסין אינה רחוקה מדי עבור אנשי הפלי"ם.
האונייה השנייה שהשתתפה בגירוש מעפילי המולדת (אמפייר רייול) חובלה אף היא. בליל ה-1 באפריל 1947 הגיע לקפריסין למשימת החבלה משה ליפסון. הוא נשלח מהארץ על סיפונה של כריש, ספינת דיג של קיבוץ שדות ים. ליפסון היה רב ניסיון, הוא השתתף חודשים ספורים קודם לכן בפגיעה בארבות בנמל חיפה ולפני זה בתקיפת האמפייר רייול. ליפסון הביא אתו אבוב, חומר נפץ ונפצים. על חוף פמגוסטה המתין לו איש 'שורות המגינים', יהושע ברנשטיין, ולאחר שנפגשו התגנבו למחנה מתוך כוונה לתת בידי יוסל'ה דרור את החומרים. כשהתברר כי יוסל'ה דרור איננו במחנה (דרור יצא למשימת הפגיעה באושן ויגור), העבירו את החומרים לבצלאל דרורי, מלווה השבתאי לוזינסקי, שהיה עצור במחנה כמעפיל. המפקדים והמלווים היו מחויבים למעשי החבלה מתוקף 'קובץ ההוראות למלווים' שפרסם ארגון הפלמ"ח. סעיף ד' בקובץ אמר: כל מפקד ספינת מעפילים יתאמץ להוציא מכלל פעולה ולו לזמן מה את אניית הגירוש הבריטית. רצוי איפה שבין הראשונים שיועברו לאניית הגירוש יימצאו כמה חבלנים שיישאו עמם כמות קטנה של חומר נפץ. עליהם להגיע אל קרקעית הספינה או אל תא המכונות ולחבל בהם בזהירות, חבלה זעירה, לבל יגרם אסון, כאשר אירע ב"פאטרייה", אולם אשר יהא בה לעכב את הפלגת הגירוש לקפריסין ולו רק למספר ימים. דרורי היה אמור לחזור כמעפיל באחת מאוניות הגירוש במסגרת מכסות העלייה ('קווטה') שהוקצו על ידי הבריטים. ליפסון נתן בידיו 5 ק"ג חומרי נפץ והסביר לו כיצד להפעילו, לדרורי היה ידע מוקדם בחבלה, ידע שרכש בקורס חבלה שעבר בקיבוץ משמר העמק. המעפילים המוחזרים (רובם מעפילי ברכה פולד) הועלו לאונייה אמפייר רייוול ב-2 באפריל. בין המוחזרים היו בצלאל דרורי וחברתו דינה מינצברג. חומר הנפץ הוסתר על גופה ועל גופן של שתיים מחברותיה, הבריטים לא בדקו את גופן של הנשים שעלו לאונייה. ליפסון עלה עם כלי עבודה וגם עם רשת כדור-עף ששימשה לו כסולם חבלים. בעזרת כלי העבודה פרץ דרך אל הסיפון התחתון וירד אליו בעזרת סולם החבלים המאולתר. בזמן שהפעיל את כלי העבודה הרעישו המעפילים שהיו סביבו כדי שמעשיו לא יישמעו. כשנכנסה האונייה לנמל חיפה ורוב המעפילים כבר ירד, השמיעו האחרונים את שירת התקווה, זה היה הסימן לדרורי להפעיל את עפרון ההשהייה, אחר כך מיהרו כולם לרדת מהאונייה. ההשהיה הייתה איטית מהמתוכנן, הפצצה פעלה רק ביום המחרת, ב-4 באפריל, כשהייתה האונייה בדרכה מחיפה לאלכסנדריה. הפיצוץ גרם לה נזק והשבית אותה למשך מספר שבועות. חבלה זו לא ענתה באופן מדויק לסעיף ד' האמור לפיו נועדה החבלה: לעכב את הפלגת הגירוש לקפריסין ולו רק למספר ימים. במקרה דנן לא עסקה האונייה בגירוש אלא בהחזרה, פעולה חיובית והפוכה לגירוש, אך איש לא ביקר את בצלאל דרורי על מעשהו, איש גם לא הורה קודם לכן, את משה ליפסון, להימנע מחבלה באוניות המחזירות מעפילים ארצה. אחרי אירוע זה הופסקה, בהוראת קומודור דה-סאליס, העברת מעפילים מקפריסין לארץ ישראל על חשבון המכסות.
ביולי 1947חידשו הבריטים את הפלגות הקווטה והאמפייר לייף גארד נשלחה לנמל פמגוסטה, כ-600 מעפילים עצורים יועדו להפלגתה ארצה. במטה הפלמ"ח הוחלט לחדש את החבלות. משה ליפסון, ששהה במחנה מאז אפריל החל להתארגן לפעולה. לרשותו עמדו חומרי הנפץ והחבלה אותם הביא עימו לאי. בפלי"ם העריכו כי שיטת הפעולה של יוסל'ה דרור בפגיעתו ב'אושן ויגור' נחשפה, לכן הוחלט להחדיר את חומר הנפץ אל תוך האונייה במהלך עליית המעפילים. שיטה זו פעלה שלושה חודשים קודם לכן כשהצליח בצלאל דרורי לפגוע באמפייר רייול. להסוואת החומר השתמש ליפסון בשפופרות של משחת גילוח אותן הריק מהמשחה ומילא בג'לניט. אחרי שסיים את תהליך ההסוואה חילק את השפופרות ואת יתר הפריטים הנדרשים בין מספר מעפילות ומתנדבים אמריקאים שיועדו גם הם להפלגה. ביום העלייה לאונייה ערכו הבריטים חיפושים קפדנים על גופם ובחפציהם של העולים לאונייה אך לא הצליחו למצוא דבר. ליפסון עלה בין האחרונים לאונייה ומיד אחר כך איתר את האנשים ואסף מהם את החומרים. בעזרת שני מתנדבים אמריקאים, יו מקדונלד ואייבי רוזנברג, ירד אל שיפולי חדר המכונות, הטמין את הפצצה בסמוך לדופן האונייה וכיסה אותה בשק. כשהתקרבה האונייה לנמל חיפה, העריך ליפסון שתוך זמן קצר (פחות משעתיים) תיקשר לרציף והמעפילים ירדו ממנה. ליפסון ירד אל המקום בו הוטמנה הפצצה, שבר את שפופרת החומצה והפעיל את המנגנון. על פי כמות החומצה ועובי התיל שנועד לאיכול, היה המנגנון אמור לגרום לפיצוץ לאחר שעתיים. בכניסה לנמל התפתח אירוע לא מתוכנן, האונייה נעצרה ואף הטילה עוגן. התברר כי הליך בירוקרטי הנוגע למצבה התברואתי של האונייה לא הושלם והיא נאלצה להתעכב. העיכוב הסב דאגה גדולה לליפסון שבשלב מסוים חשב לפנות לרב החובל, לדווח על הפצצה ולהזהירו, אך לבסוף הרימה האונייה עוגן נכנסה ונקשרה לרציף שיועד לה. המעפילים ירדו בזריזות ודקות ספורות אחרי ירידתו של אחרון המעפילים התפוצצה הפצצה והאונייה התהפכה ושקעה לקרקעית הנמל. איש לא נפגע, האונייה חולצה תוך מספר ימים. מעפילים שכבר עלו לאונייה אחרת בקפריסין וגם הם היו מיועדים להפלגה ארצה, הורדו מהאונייה בהנחיית קומודור דה סאליס. הבריטים החליטו כי מעתה תהיה האחריות על העלאת מעפילי ה'קווטה' על הסוכנות. ליפסון, כמו בצלאל דרורי שלושה חודשים קודם לכן, פגע באונייה המקיימת הבטחה ומובילה מעפילים ארצה על חשבון מכסות שהוקצו לכך, מבחינתם היו אלה אוניות גירוש העונות רק חלקית ל'קובץ ההוראות למלווים' כי האוניות לא עסקו בגירוש אלא בהחזרה. כך או כך, איש לא ביקר את ליפסון ודרורי על המעשים, ונראה כי הם היו מקובלים על מפקדיהם, למרות שלא ענו באופן מדויק להגדרות.
אחרי פרשת אקסודוס חלה דעיכה בעוצמת המאבקים על סיפוני אוניות המעפילים ובמקביל נצפתה גם ירידה דראסטית במבצעי החבלה כנגד אוניות הגירוש – למעשה הם פסקו כליל. אמפייר לייף גארד עוד נפגעה בסוף יולי עקב פעולה שתוכננה זמן רב קודם לכן ואחריה כמעט ונפגעה אמפייר רייול בנמל המבורג, חבלה זו נסתיימה אך בנס ללא נפגעים כפי שיתואר להלן. כשעגנו אוניות הגירוש בנמל פורט דה בוק וכשהחלו שמועות על כך שיעד הספינות הוא נמל המבורג בגרמניה, החליטו אנשי הפלי"ם בצרפת בפיקודו של ניסן לויתן לבצע פעולת חבלה. אנשי הפלי"ם לא ביקשו אישור ואף לא עדכנו את אנשי המוסד, הם הסתמכו על סעיף ד' בקובץ 'הוראות למלווים' לפיו אוניית גירוש היא יעד מובהק לפעולת חבלה ופעולה כזו איננה נדרשת לאישור נוסף. לויתן השיג את החומרים הדרושים ונתן אותם בידי שאול ביבר שהעבירם לאונייה באמצעות ילדה (מעפילה) בשם מרגה. לחומרים צורף גם פתק הנחיות למיכה פרלסון. פרלסון חשב תחילה לחבל באחת מאוניות הצי שליוו את השיירה, הוא הועיד לביצוע עצמו את אלחנן ונחוצ'קר. ונחוצ'קר היה אמור לשחות אל אוניית המטרה ולהדביק לה את המוקש. כשעגנה השיירה בגיברלטר הורה פרלסון את ונחוצ'קר להתכונן. הסיירת פיבי, אוניית הפיקוד של השיירה, נבחרה כמטרה ראשית. פעולה זו לא הסתייעה בשל השמירה הקפדנית שהציבו הבריטים על האוניות ובסביבתן. סירות משמר סיירו ללא הרף סביב אוניות הצי והטילו מטעני נ"א בכל מספר דקות. אימת חבלני הפלי"ם הייתה על ספינות הצי גם כשעגנו בצרפת ואפילו בנמל גיברלטר. כיוון שכך החליט פרלסון לבצע את החבלה באוניית הגירוש עצמה, כפי שנעשה מספר פעמים קודם לכן, ועל פי קובץ ההנחיות. במוקש שהכין פרלסון היו שני עפרונות השהייה, האחד גלוי והשני מוסתר. לקראת ההגעה להמבורג פרץ פרלסון מעבר אל שיפולי האונייה והמתין לשלב הבא. כשהגיעה האונייה לנמל המבורג ביקש פרלסון מהמעפילים לרדת מהאונייה ללא מאבקים, זו הייתה בקשה חריגה, לא כך נהגו בשתי אוניות הגירוש האחרות, אך המעפילים פעלו כבקשתו. כשהיו רוב המעפילים מחוץ לאונייה ירד אל השיפולים, הפעיל את שני הנפצים והטמין את הפצצה, אחר כך מיהר להשתלב בין אחרוני המעפילים שירדו מהאונייה. הבריטים חשדו בירידתם המזורזת והשקטה של המעפילים וערכו חיפש נרחב באונייה. הם איתרו את המטען, נטרלו את עפרון ההשהיה הגלוי ולא הבחינו בעיפרון הנסתר. בהמשך התכוונו לזמן מסיבת עיתונאים ולהציג את המוקש. נראה שהבריטים היו זקוקים לכל נקודת זכות מצדה של התקשורת שכן מאזנם אחרי גירוש ניצולי השואה לגרמניה היה שלילי ביותר. הפצצה התפוצצה באזור צבאי בנמל, שעות ספורות לפני כינוסה של מסיבת העיתונאים. שמשות רבות בסביבה נופצו אך איש לא נפגע. יושב ראש הסוכנות היהודית, דוד בן-גוריון רתח מזעם. ההישג המדיני והתדמיתי שהביאה פרשת אקסודוס – נפגם. בן-גוריון הורה את שאול מאירוב, ראש המוסד, להעמיד לדין את פרלסון וזה נשפט בערכאה מאולתרת וננזף. לבן-גוריון דווח כי פרלסון נשפט כפי שנדרש, על פי הוראתו. זו הייתה פעולת החבלה האחרונה במסגרת ה'מאבק הצמוד' ולמעשה החל מקיץ 1947 היו מעשי התקיפה של בסיסים וחיילים בריטים נחלתם של ארגוני הפורשים בלבד, במסגרת ה'מאבק הרצוף'. מאז החלטת עצרת האו"ם בכ"ט בנובמבר המשיכו ארגוני הפורשים לפגוע בבריטים ולהסב להם אבדות, אך ההנהגה הציונית התכחשה למעשים והוקיעה את מבצעיהן. בהנהגה התאמצו לשפר את היחסים עם הבריטים והאמריקאים כדי להבטיח את מימושה המלא של החלטת עצרת האו"ם.
