הפלגות ראשונות

מכס זילברברג

ההפלגה לפורט סעיד

ביחס להפלגה של הפועל תל-אביב לפורט סעיד אני הייתי אז חיפאי. אינני יודע מדוע קבלתי מכתב שאני מוכרח להשתתף בהפלגה זו עם "נחשון". התברר שלקחו בחשבון שאני כבר בן בית כי בשנים 32-33 עבדתי בסיני ותמיד הייתי נוסע פעם בשבוע או בשבועיים למצרים לסוף שבוע. הפלגנו ביוני לפורט סעיד. אני זוכר שכאשר הגענו לפתח התעלה צריך היה לחכות לקרנטינה שיתנו לנו רשות להכנס. בינתים העגן שזרקנו נתפש ולא יכלנו להעלות אותו. כתריאל שהיה מפקד הסירה נתן הוראה לחתוך את החבל. אני לא הסכמתי להשאיר את העגן בתעלה. קפצתי למים, צללתי עד הקרקעית והרמתי את השרשרת אשר היתה מונחת על העגן שלנו, שרשרת עגן של איזו ספינה שהיתה שם. רק שוחרר העגן והחברה הרימו אותו ביחד אתי. נכנסנו והגענו עד בית המסחר של סימון ארטס, יהודי סוחר עשיר שהיה אז בפורט סעיד. היה לו בית מסחר כלבו הגדול ביותר בפורט סעיד. התברר שלחברה בסירה לא היו ויזות. לי היתה תעודת עובד נמל חיפה. לחברה היו תעודות של עובדי נמל יפו ועל התעודות האלה הדביקו לנו את אשרות הכניסה למצרים. התחלנו מיד לטפל עם העסק של סימון ארטס, היינו צריכים לנסוע הלאה לקהיר וכן לתקן את הסירה שדלפה. היתה שם סירה שהיתה מספקת כל מיני מוצרים לאניות. היה שם גם אביו של יובל נאמן. האחראי בסירה היה ערבי אחד שהוביל אותנו למספנה. העלנו שם את הסירה ומסרנו אותה לתיקון ואנחנו היינו חפשיים. יצאנו לרחובות פורט סעיד ולפתע פגשנו את נחום גוטמן עם אשתו דורה. כתריאל אומר זו אחותי. נחום גוטמן מאד שמח ומאד התרגש לפגישה זו. נחום גוטמן כתב אז את הספר לובנגולו מלך זולו ובסוף הספר אני חושב שהוא הקדיש שיר לפלוגה הימית שנפגש אתם בים ושם אחי כתריאל.
אני רוצה להוסיף אפיזודה קטנה. כאשר סאדאת פתח את תעלת סואץ לאחר מלחמת יום הכיפורים, הטקס התקיים ליד אותו מקום בו עמדנו עם הסירה שלנו. כתבתי לנחום גוטמן אם הוא זוכר שלפני 40 שנה נפגשנו אתו שם ביחד עם כתריאל גיסו. הוא ענה לי בגלויה שהוא שמח מאד ורוצה לראות אותי. כתבתי לו והסברתי את כל אמצעי התחבורה וכיצד אפשר להגיע אלי והצעתי לו אפילו ללון אצלי. הוא לא הספיק להגיע אלי.
נסענו לאיסמעיליה ובקרנו בה ואח"כ המשכנו לקהיר. בקהיר טיילנו ובקרנו בהרבה מקומות. נכנסנו למלון בלום שהיה מכיר טוב שלי, הייתי שם בן בית. הוזמנו לנשף למועדון הציוני. ואני התחלתי להציג את החברה מהמקצועות. התחלתי ביעקב ורדי מֵקניסט דברנו אתם ערבית והצגתי את נש שהוא יוצק ברזל, הצגנו את חיים כנהג אוטובוס. שם היו בחורות נחמדות שהתחילו להתחבר עם החברה שלנו. כאשר הן שמעו את המקצועות של החברה התחילו להתנתק מהם. זה לא מקובל שיהודי יהיה נהג, יוצק או מכונאי.

המשך

כל ההסברים שלי בנושא המקצועות והרווחים שלהם לא עזר שום דבר. מילא, אז לא פדלנו. שם היה נהוג שאפילו אם הוא מרויח מעט אבל עובד בחנות זה כבוד, פקיד בבנק זה כבוד, אבל לעבוד זה לא כבוד. אני רוצה לספר אפיזודה אחת. כאשר התאכסנו במלון בקהיר שם היה גיס של בעל המלון, עולה שבא מפולניה, בלום עצמו גם כן היה מפולניה מלובלין. הוא נתקע בקהיר במלחמת העולם הראשונה ונשאר שם ופתח לעצמו מלון וכל הישראלים שבאו לקהיר התאכסנו במלון זה. הגיס הזה לקח אותי הצידה ואמר לי שיש שם הרבה בחורים שרוצים לנסוע לישראל ואין להם אפשרות. אני רואה שאתם בחורים אולי תסדרו איזו הפלגה כזאת ותקחו קצת בחורים. אמרתי לו שאני חוזר לחיפה ואני אחזור לחיפה ואתקשר עם מישהו. אני לא אעזוב אותכם. בחיפה עמדו אז הרבה ספינות סוריות ולבנוניות שלא היתה להם עבודה. הם עבדו אצלנו בחברה בתור אנשי דוברות. אחד המנהלים שהיו אצלנו בדוברות היה סורי והוא היה מקבל את כל אנשי הספינות לעבודה. אצלנו לא עבדו פלסטינים, כולם היו סורים או לבנונים. אני אמרתי לאותו סורי, בוטרוס, אתה לפעמים נוסע להביא בצל או אבטיחים. אתה תסע לפורט סעיד, תעגון את הספינה. נתתי לו את הכתובת של מלון בלום בקהיר עם פתקא. אמרתי לו שימסור את הפתקא רק לבעל המלון. כפי שהוא סיפר לי אח"כ, הוא בא לשמה ומסר את הפתק והוא קיבל 45 בחורים בפורט פואד והוא הביא אותם. שאלתי אותו היכן הוריד אותם. כפי שהוא הסביר לי הוא הוריד אותם בבת-ים. זה היה כבר ב- 1936. אנחנו חזרנו בסוף יוני 1935 ותיכף התקשרתי אתו. אולי זה היה ב- 1935. הוא חזר והביא עוד נגלה אחת. כפי שהוא סיפר לי שהפעם הוריד אותם בנבי רובין. מענין שאחרי מלחמת העצמאות היו תופשים ספינות בים שהיו מהלכות בין פורט-סעיד ובירות ולטקיה. פעם הביאו ספינה אני רואה, את בוטרוס שתפשו בים. אני החלטתי שאת הגוי הזה אני צריך לשחרר.
אני הייתי קשור עם סופרת דבר אראלה ראובני. טלפנתי לה שתכף תרד לנמל. אמרתי לה שהגוי הזה בוטרוס עשה הרבה. הוא הפליג וחיל הים תפש אותו בים. אחרי טפול נוסף שחררו אותו.

מנשה ברוך (נש) על ההפלגה ב"נחשון" לפורט סעיד

הפלוגה הימית של הפועל היתה עושה נסיעות והפלגות כך שהתמחנו מאד מאד בהפלגות בים. ב- 1935 בא אלינו מדריך כתריאל יפה שבא מכנרת והצטרף לקבוצת "כנרת". הוא ראה שאנחנו פחות או יותר יודעים את העבודה הימית. הוא החליט לעשות הפלגה לפורט סעיד. לשם ההפלגה הזאת היינו צריכים ויזות אותן לא יכולנו לקבל. חיכינו בירקון לילה ויומיים שיביאו את הויזות. בסוף הודיעו לנו שאין ויזות. בסוף אמרו לנו שנלך לנמל יפו ויתנו לנו תעודות דיג. עם תעודה כזאת אפשר היה לצאת לים, לדוג דגים ולחזור אבל לא ציינו איפה אנחנו יכולים לרדת. קבלנו את התעודות ושלמנו 10 גרוש עבור כל תעודה ויצאנו לדרך. הדרך ארכה 47 שעות. כשהגענו לפורט סעיד ובאו לבדוק אותנו משלטונות הנמל מצאו שיש לנו רק תעודות דיג ואין לנו ויזות. לקחו אותי ואת כתריאל למשטרה. אמרו לנו להשאיר ערבון של 16 לירות שהיה אז הרבה כסף. לנו היה צ'ק בנקאי. אמרו לנו להשאיר ערבון ואם נעשה במצרים משהו ישימו אותנו ברכבת וישלחו אותנו חזרה לפלסטינה. אמרו לנו שאם נתקל באיזו בעיה נפנה ליהודי בשם סימון ארטס שהיה אחד העשירים והיה לו חנות כלבו. בקשנו מהמשטרה שיתנו לנו להכנס לסימון ארטס, יש לנו צ'ק ואנחנו נפרוט אותו אצלו. זה היה לפנות ערב והבנקים היו סגורים. נכנסנו לסימון ארטס ובקשנו לראות את בעל הבית. אי אפשר היה למצוא אותו. לאחד הפקידים שהיה יהודי אמרנו שבאנו מארץ ישראל ופה עצרו אותנו ורוצים מאתנו כסף. כסף אין לנו אלא רק צ'ק. הוא אמר מה הבעיה. הוא ניגש לקופה והוציא 20 לירות, נתן את הכסף ואמר מחר בבקר תבואו ותקחו את יתר הכסף. חזרנו כתריאל ואני למשטרה, השארנו 16 לירות וחזרנו לחברה. קשרנו את הסירה והלכנו לבית מלון. למחרת בבקר שלחנו טלגרמה לועד הפועל בתל-אביב שישלחו לנו כסף כי חלק מהכסף שהיה לנו נאלצנו להשאיר במשטרה. כסף לא קבלנו מהארץ נוסף והסתדרנו עם מה שהיה לנו. הצ'ק היה על 47 לירות. למחרת לקחנו את הכסף מסימון ארטס ויצאנו לטייל במצרים.

יעקב ורדי

באחד הימים הופיע אצלי כתריאל ושאל אותי אם אני מסכים שנעשה הפלגה לפורט סעיד. אמרתי למה לא. הוא אמר תאסוף חברה. פגשתי את חיים הוכמן, את יאיר שוחט, את אהרן ברז ונש ומכס השחור ושמחה קורנגולד שהיה הרי גיבור ששכב תמיד על הירכתיים, אוכל ושותה בשכיבה ומקיא כל הזמן אבל כשהיה מגיע לחוף היה בסדר גמור. יצאנו מיפו. קבלנו אישור מפופ שהיה חבר טוב של כתריאל (פופ היה מנהל נמל יפו) הוא אמר לכתריאל שיסע בתור דיג יחד עם זה תן לי את הפנקסים של הפועל ואני אחתום לך עליהם ספורט. הגענו ליפו סדרנו את הסירה, הוספנו לה שני שקי חול כדי שיהיה לה איזון טוב. בשעה 1400 יצאנו לדרך בקורס ישר לפורט סעיד ולא לאורך החוף. כשיצאנו היתה רוח צפונית ככה שהיתה לנו רוח גב ובמשך כמה שעות נסענו במהירות טובה כ- 6 קשרים. לפנות ערב פסקה הרוח לגמרי. היה לנו מצפן עם מנורה קטנה לידו. כל שעתים היה ההגאי מתחלף. לפנות בוקר, אינני יודע מי היה על ההגה על כל פנים הוא היה כולו שחור. הסיבה היתה הפיח שיצרה הפתילה, של פנס הנפט, של המצפן. כתריאל התעורר קצת יותר מאוחר ושאל חברה אתם יודעים איזה עומק פה. אמרנו אנחנו לא רואים יבשה ולכן העומק פה הוא בטח קילומטר. הוא אומר תצחקו אבל פה לא יותר מ- 4 מטר. אנחנו נגרפנו לתוך המפרץ בין אל-עריש ופורט סעיד. הורדנו חבל עם משקולת ובאמת לא היה יותר מ- 4 מטר. אח"כ התחילה רוח עוד פעם צפונית אבל כדי להגיע לפורט סעיד ברוח הזאת לא היתה טובה בשבילנו. התחלנו לעשות מפנים. כאשר ראינו את פורט סעיד היינו לגמרי נמוך במפרץ והיינו צריכים לעלות למעלה כדי להכנס לפתח. היינו מאחורי שובר הגלים. היו גלים גבוהים מאד והסירה ניזוקה והתחילה לדלוף. אחרי הצהרים נכנסנו לפורט סעיד ופה כבר ידוע כל הענין עם העגן ועם מקס שירד למטה.

ההפלגה לקפריסין 1938

יאיר שוחט

את תאריך ההפלגה המדויק אינני זוכר. השתתפו בה ששה אנשים: יעקב ורדי, מאיר קלישר, חיימקה ליזובסקי, עמירם, נש. ההפלגה היתה מנמל חיפה. ההפלגה לקפריסין עברה בסדר גמור. ההפלגה היתה בכוון הנכון. עבדנו לפי המצפן בצורה נכונה. בקפריסין היה אז בית-חרושת בלום. ההפלגה היתה ב- 1938. המנהל הטכני של בית החרושת היה אליהו ביחובסקי. למעשה הגענו לפמגוסטה. היינו בקפריסין כמה ימים. אליהו עזר לנו הרבה מאד במזון והכל. משם הפלגנו חזרה. היינו צריכים להגיע לחיפה. בינתים פרצה סערה שזרקה אותנו כל הזמן לחוף. בסערה עצומה הגענו לנמל צידון. נמל צידון היה אז בערך כמו נמל יפו אבל הכניסה אליו היתה הרבה יותר קשה. היו סלעים משני הצדדים. לא היה שובר גלים. נכנסנו בצרות. נגענו בסלע ונכנסנו פנימה. כאשר נכנסנו היו בחוף כבר כל אנשי המכס. הם היו בטוחים שפה הסירה הולכת להתרסק. שאלו אותנו מי אתם, מה אתם. אמרנו שאנחנו מגיעים עכשיו מקפריסין. נדמה לי שלא אמרנו שאנחנו יהודים ישראליים רק אמרנו שאנחנו מגיעים מקפריסין. בדרך פרצה סערה ואנחנו צריכים להגיע לחיפה ובמזל נכנסנו הנה. אמרו לנו שאם בסופה כזאת יכולתם להכנס הנה מגיע לכם פרס. תיכף הזמינו אותנו לשתיה. אח"כ נתנו לנו חופשה של נדמה לי שלושה או ארבעה ימים. בינתים הם תקנו לנו את הנזק הקטן שהיה בסירה. המשטרה נתנו לנו טכסי על חשבונה ונסענו לטייל. היינו בעלי, בבעל בק וכו'. היה לנו מקרה מענין בעלי שאני חייב לספר אותו. בעלי היה מחנה של הצבא הצרפתי של לגיון הזרים. הגענו עם הטכסי אל המחנה כדי לראות אותו. היו שם חברה מהלגיון הזר, אתם יודעים אלה היו פשוט פושעים וחיימקה הקטן מצא חן בעיניהם. היתה שם בריכה והם אמרו לו בוא תכנס אתנו לבריכה והוא כבר רץ רצה להכנס. אמרתי לו אתה לא הולך. זה היה למעשה הטיול בלבנון. בחזרה חיכינו עד שהים השתתק והפלגנו לחיפה, אליה הגענו במצב טוב. דלק קבלנו בצידון (ההפלגה היתה בסירת המנוע טרומפלדור) וכן גם מזון. אפשר לומר שהם דאגו לנו להספקה.

יעקב ורדי

היה קשה מאד להוציא את טרומפלדור מהירקון. המים היו תמיד רדודים. בשביל הספינה היה צריך גם מטען. בלי מטען היא היתה מטלטלת. הורדנו את המטען בסירה ודחפנו את טרומפלדור החוצה מעבר לשרטון והיא עמדה במים עמוקים ואחרי זה העמסנו את הבלסט לתוך הספינה מהסירה שהוציאה אותה אל מקום המים העמוקים. משם הפגלנו לחיפה. מחיפה קבלנו את הרשיונות ומשם הפלגנו לבירות שם שהינו כמה ימים. התאכסנו במלון תל-אביב ליד הנמל. אני הייתי, יאיר, עמירם, מאיר קלשון, חיימקה לוזובסקי ונש. המלון בו התאכסנו היה של יהודים. כשעגנו את הספינה אמרו לנו להרים דגל. הרמנו דגל בריטי, דגל ישראלי ודגל הפועל ונתנו לערבי שישמור לנו את הספינה. הוא אמר שכל בוקר הוא ישטוף אותה במים. היא היתה מעץ, כדי שלא תתיבש ואתם תסעו לטייל. יש הרבה מה לראות. ערבי טוב דייג. הוא אמר תגידו לי מאין אתם באים, מיפן, אתם יפנים כל כך הרבה דגלים. אמרנו לו שאנחנו יהוד מישראל. הוא אמר, אה יהוד מפלשתין. מהמלון ירדנו העירה. זה היה לפנות ערב ומחפשים לאן ללכת לבלות. ידענו שיש חַרְט אֶל בַּנַאט, ז"א אזור של בנות. שאלנו שוטר שאמר לנו אל תלכו לשם, זה לא בשבילכם. טוב. חזרנו למלון. אכלנו ארוחת ערב בבורג' פול וקבב וששליק אח"כ חזרנו למלון. למחרת פגשנו בבורג' נהג. הוא אמר לנו אתם רוצים טיול טוב, אני אעשה לכם. אני אוביל אותכם לעלי לזחלה ולבעל בק, אבל קחו לכם בגדים חמים. אמרתי זה חם. הוא אומר שם למעלה קר מאד. צחקנו ממנו. לקחנו את חולצות הפועל עם מכנסים כחולים ונסענו. עלינו להרים, התחיל להיות קר. הוא אמר עוד מעט יהיה חם כאשר נרד לבעל בק. בדרך עצרנו ליד מעין קטן. הוא אמר פה תשבו ואני אזמין אותכם למרק זחלאוי. הוא היה נהג נהדר. הוא הזמין לנו כוסיות ערק וחיימקה אומר אני רוצה להתרחץ פה בנחל ליד סוכת הטיילים בה ישבנו. נגשתי לנחל וראיתי שאלה מי קרח. הוא התחיל להתפשט. מאיר אומר לי בוא נתפוש אותו ונזרוק אותו למים. תפשנו אותו ברגלים וזרקנו אותו למים. אחרי זה נסענו הלאה והגענו לעלי. שם שמענו תזמורת. הנהג הזה גר בעלי. שאלנו אותו מה התזמורת והוא אמר לנו שהיום מתארסת הבת של הקצין הצרפתי מלגיון הזרים. אחד החיילים התחיל לדבר רוסית. חיימקה יודע רוסית והתחיל להתידד עם החייל הזה. הוא מזמין אותו פנימה לאכול ארוחת צהרים ולבלות. בערב הוא נוסע לבירות והוא יקח אותו. חיימקה אומר לנו נפגש בבירות. אנחנו אמרנו חיימקה תחזור אתנו. לאן תלך בבירות. משם חזרנו לבירות. היינו עוד יום יומיים ומשם הפלגנו לקפריסין והגענו לפמגוסטה.
בחזרה היתה לנו רוח מאד לא טובה. כמה שרצינו לחתוך לכוון חיפה. עמירם אמר אנחנו נוסעים לטיול ולא לביזנס. את המנוע אנחנו לא רוצים, שיהיה לנו שקט. הוא אהב שהספינה תסע עם המפרשים שלה. הרוח הדרומית דחפה אותנו צפונה. לקחנו קורס לחיפה ולא הצלחנו. בבקר השכם ראינו סלע אדיר. עמירם אמר אחרי הסלע הזה נתחבא מהסערה. עמירם היה הנביגטור שלנו. באנו לשמה באמת היה שקט. פתאם מופיע לנץ'. מי אתם. אנחנו המכס. באנו לראות אם אין לכם הברחות. אמרנו שלנו אין הברחות. הם אמרו שאסור לנו להכנס לבד ואנחנו צריכים פילוט. כל הנמל הזה היה כמו נמל תל-אביב ואנחנו היינו צריכים לקחת פילוט כמו אנייה גדולה. ממול לגלים הנשברים היה מבצר ענק מי שלא עושה את הסיבוב יכול לעלות על המבצר. כעבור כמה זמן באה סירה קטנה נותנת לנו חבל ואומרים תרימו את העגן. הרמנו את העגן והוא סוחב אותנו במרכז הגלים. בגלים הגדולים נעמד לו המנוע פתאם. אנחנו הנענו את המנוע לפני שהלכנו להכנס. אמרו לו חביבי, קח אתה חבל ואנחנו נסחוב אותך. סחבנו אותו וכך הכנסנו אותו לתוך הנמל. כשנכנסנו לנמל הוא ברך אותנו ואמר כל מה שתרצו נעשה לכם. הצלנו אותו מאסון גדול. היו גלים איומים.