הגיוס לצי הבריטי

אני רוצה לספר קצת בקשר לתחילת הגיוס לצי הבריטי. אחרי שהסתיים קורס הכ"ג והחברה יצאו לפעולה. אחרי מספר שבועות או חדשים. אנחנו הנותרים מהקורס הזה היינו קבוצה של 10 או 12 איש עלינו ליערות הכרמל ושם התחילו אמוני הפלמ"ח בחבלה וכל יתר הסדרות. סופר לנו שמוכנים לקלוט אותנו כקבוצה לפעולות הגנה על נמלים נגד צוללות בשרות הצי הבריטי. גייסו אותנו לתפקיד הזה לא בצורה פורמלית. לא נשבענו למלך ולא קבלנו מספרים אישיים של הצי או של הצבא אבל היינו לבושים במדים עם כל מה שקשור בזה. היה לנו מפקד אנגלי בנמל והיינו ממלאים את התפקיד של מה שנקרא אז BOOM DEFENCE GUARD. פתח הנמל היה נסגר עם רשת למנוע חדירת צוללות או צוללנים. בכל פעם שהיתה מגיעה אנייה, הרשת היתה נפתחת כדי לאפשר לאנייה להכנס לפני שהיו פותחים את הרשת. אנחנו היינו יוצאים וזורקים פצצות עמק כדי להבטיח שצוללת או צוללנים לא יוכלו להתגנב ולהכנס לנמל. זה היה בסוף שנת 1941.
לאחר תקופה של כחצי שנה התחיל גיוס יותר נרחב ואז נפתחו היחידות האלה של בתי המלאכה וכן הלאה. אני רוצה להוסיף שתוך כדי שרותנו ביחידה הזאת עמדנו בקשר עם החברה בהגנה והברחנו הרבה חמרי נפץ מתוך החומר שעמד לרשותנו להכנת הפצצות כי אנחנו הכנו בעצמנו את הפצצות. בחוף שמן היו מחסנים של הצי הבריטי. אנחנו היינו מובילים את החומר משם לנמל ובצורה כזאת הצלחנו להבריח הרבה מהחומר. בהמשך הזמן פרצו ענינים אלה החוצה דרך המשפט של סירקין ורייכלין. למעשה לא הם היו מעורבים בענין אלא אנחנו. זה התגלה משום שעשינו איזו עבודה גדולה ומשה לוי אמר שצריך לעשות מסיבה גדולה לאנגלים ששתפו אתנו פעולה. ערב אחד התאספנו כולנו בפיקדילי למעלה על הכרמל. אנחנו הזהרנו את משה לוי שזה יתגלה אם יראו את כולנו יחד ואז זה קרה. כנראה שבאותו זמן ישבו בפיקדילי אנשי הבולשת. הקפה הזה היה כרגיל קפה שבו בקרו הרבה בריטים. חלק מאתנו שלא נעלם מהשרות ישב אח"כ בלטרון. לדוגמא, אריה מוריס שאמר אני ממשיך ולא נעלם למרות שהענין התגלה. אריה מוריס זה ישב עד סוף המלחמה במחנה לטרון. אנחנו הסתלקנו אז למחלקה הימית חזרנו שהיתה מאורגנת כבר באיזו שהיא צורה בשדות ים ובטכניון שהיו אז הקורסים וגם התחילו במרוצת הזמן הקורסים הראשונים בקיסריה. נדמה לי שזו היתה ההתחלה של הגיוס לצי הבריטי. אני רוצה להבהיר כאן שבזמן שהיינו עוד במסגרת קורס הכ"ג בתחילת שנת 1941, יצאה קבוצת בחורים מתוך הקורס לפעולות בשיתוף עם הצבא הבריטי לפעולות ביוון. בקבוצה זו היו, מוצה, יעקב אגיוב, שמואל בן שפרוט, יצחק ספקטור. אח"כ כאשר החברה האלה סיימו את הפעולות שלהם ביוון וחזרו לא מצאו כאן את הכ"ג כי הם בינתים יצאו לפעולה. כאשר חזרו פגשו כאן את הקבוצה שנשארה: אני, זאב פריד, יעקב ספיר שיחד איתי קרא לי המקרה האומלל. היינו במחסן והעמסנו את אוטו המשא ויעקב ספיר ואני היינו צריכים לנסוע אתו. באנו לחדר האוכל ישב כתריאל, הסתכל על השעון, אחרנו כמה דקות לארוחה ולא ענין אותו כלום. הוא קרא לנו ואמר חברה אתם אחרתם ולכן אתם לא יוצאים לפעולה. ככה יעקב ספיר ואני נצלנו מגורלם של הכ"ג. חברים נוספים שהיו כאן היו אריה מוריס, גרשון מרכוס, נפתלי ליבריך, גרשון ריבר ועוד כמה חברים שאינני זוכר את שמותים.
בקשר לקוסט-גרד, אני רוצה להוסיף כמה הסברים קטנים. צריך להיות ברור שזו היתה התחלה שלא היה ברור לנו באיזה מעמד אנחנו. אזרחים או חיילים. אבל זה הוברר לנו במשך הזמן. קבלנו תעודות מיוחדות משלטונות הנמל והם היו האחראים עלינו. קבלנו ממחסני הצי את המדים שלנו ואמרו לנו שאנחנו רשאים ללכת במדים כמו כל האחרים. את משכרותנו שלם הצי הבריטי. בכל שבוע קבלנו את הכסף בתוך שקית. ביחידה הזו שרתו יחד אתנו יעקב אגיוב, יואל מאי, בן-אהרון, אריה מוריס, נפתלי ליבריך, גרשון ריכר, יעקב ספיר. במרוצת הזמן צרפו אלינו עוד מספר בחורים כמו הרצל שרגאי ועוד כמה חיפאים שצורפו ליחידה בתנאים שלנו. אח"כ בשנת 1942, היינו צריכים לקבל החלטה, ממשיכים ומצטרפים לכל הגיוס לצי הבריטי והופכים להיות כמו כל האחרים מן המנין או מסתלקים ואלו שהחליטו להשאר בצי (ואני כבר ספרתי את זה קודם) ישבו עד סוף המלחמה בלטרון ואנו שפרשנו הצטרפנו אח"כ לפלוגה הימית שהתארגנה בפלמ"ח.

הגיוס שלי לצי הבריטי התחיל במשרד של יואל ליפשיץ. הופיע אהרון אלטמן במשרד במדים של הצי הבריטי. שאלתי מה זה, אז יואל אמר לי שהוא התגייס לצי הבריטי. הסתכלתי ולא היה ברור לי אם זו אמת או שזה צחוק. התברר שזה נכון. אז יואל שאל אותי אם גם אני רוצה להתגייס. אמרתי כן. אז הוא אמר לי סע. אז היינו נוסעים על המכוניות של יואל לחיפה. נסעתי עם אהרון אלטמן לחיפה. הגעתי לבית הסוכנות בחיפה. היה שם יהודי אחד ששמו נדמה לי קרוּדן והוא היה מגייס את החברה לצי. הייתי אז בן למעלה מ- 18, בוגר מקס פיין בתל-אביב. אגב מקס פיין, באותו זמן לא היה על אותה רמה כמו ביה"ס המקצועי של הטכניון. כאשר הגעתי לחיפה אמרו לי שמגייסים רק מגיל 20. כששאלו אותי בסוכנות בן כמה אני אמרתי בן 20. שם אמרו לי שאם אני רוצה להתגייס אני צריך לומר שאני בן 21 ואז החלטתי שאני בן 21 וכשהייתי צריך להחליט על התאריך המדויק חשבתי על 31 בפברואר. אז עדיין לא ידעתי שבפברואר אין 31 ימים. למזלי נתתי תאריך אחר. עשיתי בחינה בטכניון. התגייסתי כמסגר מכני. עשיתי בחינה על מחרטה כי זו היתה הבחינה המהירה ביותר ועברתי אותה. לאחר זאת אוכסנתי במלון פרק, נכנסתי לנמל חיפה, קבלתי אישור ועבדתי בתיקונים על אניות. בפעם הראשונה שראיתי אנייה זה היה כאשר עליתי לבצע עבודות תיקונים. אני זוכר עד היום שכאשר נכנסתי לחדר המכונות של משחתת וראיתי אותה בפעילות איך שהסתכלתי על המכונאי הראשי כמו על אליל איך שהוא שלט בכל המערכת. אני הייתי לגמרי המום ממה שנעשה שם. ככה התחלנו בעבודות קטנות. בהשחזת שסתומים, החלפת פקונגים, החלפת צנורות. כעבור כמה שבועות אספו אותנו כ- 15 בחורים, דיבר אלינו לפטננט קומנדר מיצ'ל, אדם חביב מאד. הוא אמר לנו שנבחרנו 15 בחורים כקבוצה ראשונה שתסע למצרים. בחרו בכם לאו דוקא מפני שהייתם טובים יותר, הצלחתכם או אי הצלחתכם תקבע את הגיוס לצי הבריטי להבא. נסענו למצרים. שכרו לנו בית בפורט פואד. משם היינו יוצאים לעבוד על אניות שהיו באות לתיקונים בתעלת סואץ.
אינני יודע אם שמתם לב שמהתחלת הסיפורים על הגיוס לצי הבריטי שלא עברנו בסיס קליטה ומיון ולא תרגילי סדר וכל מה שקשור בזה. התחלנו ישר בעבודה עם מדים ודרגה בלי שהכינו את החוקים של הצי. כל מה שהיינו צריכים לעשות זה לעבוד. במספנה, בפורט פואד, חלקו אותנו לכמה מקומות. בתחילה נשלחתי לעבוד עם קבוצת אנשים שעסקה בתקוני תותחים. מדי פעם כשהיתה משחתת נכנסת לתיקונים היו שולחים אותנו לשרת את המכונאי הראשי של האנייה. הוא היה נותן לנו כל מיני עבודות שאותן היינו מבצעים. בהמשך לזה התחלנו גם לעסוק בתיקונים בצוללות. היה אצלנו להט חזק לעבודה. כל עבודה שנתנו לנו מהרנו לעשות אותה מהר וטוב. אני חושב שעשינו רושם טוב מאד על הבריטים. הם משכו את הזמן. הם לא ידעו כמה זמן המלחמה תמשך. שום דבר לא דחף אותם במיוחד למהר. הם עשו את העבודה בניחותא. אנחנו ממש שרפנו את העבודה כי ידענו שהמלחמה היא נגד הגרמנים. אגב, הגיוס היה מוגבל לארץ ישראל ומצרים בלבד. הוא לא היה גיוס לכלי שיט אלא רק לתיקונים של אניות. כעבור מספר חדשים של עבודה הגיעה קבוצה חדשה של ישראלים שהתמקמה בבסיס אחר, בדה קסטרו והגיע גם קצין הישראלי הראשון- בנימין קסל. הוא היה האוטוריטה הראשונה בדמות קצין שהתיחס אלינו. אמנם לבשנו מדים והיו לנו תעודות של הצי הבריטי, אבל למעשה עבדנו כאזרחים. יום אחד אסף אותנו בנימין קסל ואמר לנו שניתנת הזדמנות לישראלים להתגייס לשרות קרבי. אז כל צעד שנהגנו לעשות היינו שואלים מה אומרים בסוכנות. הוא אמר לנו שהסוכנות היא בעד זה. אני בקשתי להתגייס לצוללות כי בזמן האחרון עבדתי בצוללות והתקשרתי אל הצוותות של הצוללות. למעשה היינו שלושה שהתגייסנו, משה בוק, יצחק מנק, עליו השלום, שהיה ידיד שלי. שלחו אותנו מפורט סעיד לביירות שהיתה הבסיס של הפלוטילה הראשונה של הצוללות. קבלו אותנו די מהר לשם. היה בביירות מחנה ששמה גרו האנשים שעבדו בבסיס שהיה בשטח הנמל היו שם מחרטות, היו יוצקים שמה לגֵרים. כל התיקונים שהיה צריך לבצע בצוללות עשו האנשים של הבסיס. לנו קראו צוות רזרבי. כולם עברו קורסים של צוללות ואם מישהו מצוות הצוללות היה חולה הם היו מחליפים אותו מיד. כולם היו בריטים ושמה עבדתי עד שיום אחד אפשרו לי לעלות על כלי ולצאת לים להפלגה מבצעית. האנגלית שידעתי לא הספיקה לי להבין את מה שאמרו. הייתי E.R.A [Engine Room Artificer], קשורה עם המיכון של האנייה. הפלגה ראשונה היתה קצת מוזרה. לא הבנתי מה שנעשה. לא ידעתי איך הצוללת בנויה. לא עברתי אף פעם קורס. כמעט כל מה שהיה שם היה חדש וזר לי. התיחסו אלי מאד יפה עם הרבה סבלנות ותוך כדי עבודה התחלתי להבין מה נעשה שם והתחלתי לאט לאט גם לשלוט ואני זוכר פעם ראשונה שקרה משהו ואני מאד טפחתי לעצמי על השכם. היו שם שני מנועי דיזל גדולים מאד שעל מנת להפעיל אותם היה צריך לדחוף מוטות ברזל ארוכים מאד ועל מנת לעצור את המנועים היה צריך למשוך את המוטות האלה והיה קשה מאד למשוך אותם. אני זוכר שהייתי במשמרת עם עוד מכונאי אחד ופתאום הרגשתי שהכל ככה מתערפל. האויר נעשה מעורפל. הוא צעק לי להרים את המנופים. אני זוכר שמשכתי בכח והצלחתי לעצור את המכונה. התברר שבזמן ההפלגה בים רק פתח אחד היה פתוח בגשר ודרכו נכנס האויר למכונה. מישהו עבר למעלה ובטעות סגר את הפתח ואז הדיזלים עבדו וינקו את האויר מתוך הצוללת החוצה ואילו הדיזלים היו ממשיכים לעבוד היינו נכנסים לווקום גבוה מאד. לאחר זאת נכנסנו לשגרה.
אחרי הפלגה זו ירדנו לחוף. ההשתלבות שלי בעבודה נעשתה יותר ויותר מקצועית. הכרתי יותר ואח"כ עברתי לעבוד על כלי אחר. הייתי הישראלי היחידי בצוללת. הישראלים האחרים גם כן הפליגו אבל על צוללות אחרות. קשה לספר על מה שקורה בזמן התקפה. בזמן התקפה אתה נמצא בצוללת הנמצאת למטה בשקט פועלים המנועים החשמליים. אתה עומד במשמרת ועושה מה שאומרים לך. מי שרואה מה שנעשה בחוץ זה רב החובל דרך הפריסקופ. כל מה שהוא רואה הוא אומר באנגלית ואם אתה לא שולט בשפה אתה לא מבין במאה אחוז מה שנעשה שם. אח"כ אם הוא נותן הוראה לירות טורפדו, אז מישהו יורה את הטורפדו ואז מחכים לראות אם יש פיצוץ או לא. הייתי בהתקפה שהטורפדו פגע. הייתי גם בצוללת כאשר היא הותקפה בפצצות עומק.
אני אספר על התקפה בפצצות עומק. החוייה הקשה ביותר שהיתה לי. היינו בים האגאי מול איזה מפרץ. על פני המים היו ציידות צוללות שהשוקע שלהם במים היה נמוך מאד. כנראה שרב החובל לא זיהה את הכלי הזה וירה עליה ארבעה טורפדות שאף אחד לא פגע. ברגע שהאנייה המותקפת רואה את שובלי המים של הטורפדו היא מסתובבת אל מול הטורפדו כך שתציג מטרה קטנה ככל האפשר. אחר שההתקפה שלנו לא הצליחה, הם התחילו לזרוק עלינו פצצות עומק. אתה יושב נמוך ומחכה בשקט בשקט לראות מה יקרה ואז אתה שומע את הפרופלור שלו מתקרב ומתקרב וכשהוא נמצא מעליך אתה שומע את המכות של פצצות העומק כשהן נופלות למים ואתה סופר את מספרן ואח"כ כשהן מתחילות להתפוצץ אתה גם סופר. בתוך חדר הפיקוד עומד רב החובל באמצע וצריך להסתכל על מה שנעשה מסביב. ההגאים והאחרים עושים את מה שאומרים להם. אלה בחדר המכונות עומדים עם הידיים על המכונה ועם הראש על הידיים ומחכים שזה יעבור ואז עובר רב המנועים ורושם גיר על דפן הצוללות את מספר פצצות העומק שזרקו עליך.
ההתקפה עלינו ארכה כמה שעות זרקו עלינו למעלה מ- 90 פצצות. תוך כדי ההתקפה מתחילים להשרף פקקים של חשמל. פה נעשה חשך ושם נעשה חשך. אתה עומד במצב מתוסכל כי אין לך הרבה מה לעשות אתה רק יכול לחכות שזה יעבור. עמדת הקרב שלי בהתחלה היתה בירכתיים ואז סוגרים את כל הדלתות האטימות ואני מקוה שלא יקרה שום דבר. אתה בודק אם לא חודרים יותר מדי מים דרך הצירים של המדחף. המנועים החשמליים יושבים קרוב לשם ומספיק כמות קטנה של מים שתכנס ותרטיב אותם.

בסוף שנת 40 הפטרון שלי היה כתריאל יפה. הוא הזמין אותי וסיפר לי על איזה קורס שצריך להתקיים בתערוכה כנסיון למגויסים ראשונים לצי הבריטי. איך אוכלים את זה אף אחד לא ידע. מה תהיינה הפעולות, איזה אניות תהיינה אף אחדלא ידע להגיד. גם לא התענינו, חיילים מהשורה. התאספנו בתערוכה. הייתי שם כשבועיים באימונים ע"י חברים שלנו, ע"י כמה קצינים בריטיים וכעבור שבועיים גוייסתי ישר לצי. נאמר לנו שעלינו לנסוע למצרים ושם לעלות על כלי שיט. שוב לא ידענו מה המטרה. הצטיידנו באיזה מכתב. ליוו אותנו לתחנת הרכבת ונסענו למצרים. במצרים הודיעו לנו שיקבלו אותנו ל- R.C.O. נסענו במדים כחולים עם כובע של הסקציה הימית. היינו שמואל בן שפרוט, שהיה מכונאי, יעקב אגיוב ואני. שלושתנו בלבד ושלושתנו נשלחנו מאותה קבוצה בקורס בתערוכה ממנה יצאו אח"כ הכ"ג. ניתן לכל אחד מאתנו בקבוק יין ואת התנ"כ. ברכבת היו הרבה חיילים אשר השתכרו בדרך. החלטנו קצת לעשות שמח. יצאנו בהרגשה קשה מאד כי לא ידענו מה המטרה. לקחנו בקבוק של בירה, מלאתי אותו עם שתן והעמדתי אותו על ידי ואחד החיילים גנב אותו ולגם אותו עד הסוף. החלטתי להסתלק מהקרון.
הגענו למצרים וגילו אותנו ה- R.C.O, שלושת המוסקיטרים, עם התלבושת הזו עם הקיטבגים הולכים ברחובות. הביאו אותנו לנמל, הראו לנו ספינה. היו עליה קפטן בריטי וקצין צרפתי שנודע לנו אח"כ בחור גבוה משופם עם זקן תיש. הוא ניגש אלינו ורצה לדעת אם אנחנו באמת ימאים. הוא בחן אותנו, שאל כמה שאלות, איפה עבדנו, מה עבדנו. אח"כ הוא נתן לנו חבילת חבל גדולה מסובכת בתוך עצמה שנסדר אותה על החוף.
הספינה היתה קטנה דולפין 2 מזוהמת עם עצים וחבלים, רשתות דיג. בחרטום היה לה איזה תותח מכוסה בברזנט. בקיצור היא נראתה לנו כגרוטאה. סדרנו את החבל לשביעות רצונו של הקפטן. הוא אמר לנו שמחר בשלוש אנחנו חייבים לזוז מפה ויש לסדר את הספינה. אז התחלנו לעשות סדר על הספינה. שמואל בן שפרוט ירד למכונה. אני ויעקב על הסיפון. התחלנו לנקות ולהכין את הספינה לקראת הנסיעה. קשרנו קשרים עם הקפטן. הוא שמע שאנחנו מדברים עברית ושאל אם אנחנו מדברים גם ערבית וענינו לו שכן. הסתבר שהוא חי הרבה שנים במצרים ודיבר ערבית מצוין.
למחרת בשעה שלוש הפלגנו לים שהיה סוער והלך והתגבר. נסענו לכרתה שבוע ימים. זו היתה אחת הסערות הגדולות ביותר. הספינה היתה דולפין 2, ספינה ישראלית שהיתה בנויה להובלת דגים בקרור, כנראה מעקבה לארץ ישראל. שני תרנים עם מפרשים, מנוע חזק, תותח מלפנים, שתי מכונות יריה. על הספינה היו כל מיני חמרי חבלה כמו פצצות עומק, עלוקות וכו'. המשימה שלנו היתה ריגול וחבלה, דהיינו לעבור בין האיים, בעיקר בלילות, לראות אם יש אותות מאניות או מהחוף לאניות או לצוללות, לקבוע מהיכן. המגמה שלנו היתה גם לשמור על הכניסה לנמלים. צוות הספינה מנה חמישה אנשים: יעקב אגיוב, שמואל בן שפרוט, אני, הקצין הבריטי והצרפתי. הספינה היתה מוסווית כספינת דיג. בדרך סירת ההצלה נופצה מהגלים. חביות עם שמן ודלק שהיו על הסיפון השתחררו ועפו למים. מכשיר הקשר התקלקל ועל כל הצרות חדרו מים לספינה ולא ידענו מאין הם חודרים. לבסוף גילינו שהמים חודרים מבית השימוש.
בדרך פגשנו אנייה איטלקית אשר אותתה לנו להתקרב, אבל אנחנו התעלמנו ממנה. היא לא יכלה להתקרב אלינו והמשכנו. הגענו לכרתה לאחר שבוע ימים. יצאה לקראתנו שולת מוקשים אשר קיבלה אותנו בצפירות והכניסה אותנו לתוך שטח הנמל בסודה בֵּי (מפרץ סודה). לאחר שנקשרנו לרציף עלו מלחים לנקות לנו את הספינה ואנחנו ירדנו לנוח באחד הצריפים של הקצינים. יומיים נחנו ולאחר מכן התחלנו בפעילות. פטרול באיים, שמירה על הרשות של הכניסה לנמל וכו'. דרך אגב, שמוליק (טנקוס), שם פגשתי את "אטרטו" בפעם הראשונה (אטרטו היתה אחת מאניות המעפילים שלנו. סיפורה של אטרטו מסופר כחלק של עליה ב') עם קפטן מנוס (אחד מהאחים במשפחת ורניקוס היוונית שהיו בעלי האנייה). היא עבדה אז בצי הבריטי.
שמואל טנקוס: אני רוצה לספר שכאשר הגרמנים כבשו את קרטה, האטרטו עגנה בסודה בי מבלי שיכלה לנוע בגלל בעיות שהיו לה עם דוודי ההסקה. היא נשבתה אז ע"י הגרמנים. יותר מאוחר צוללת בריטית הטביעה אותה בסודה בי.
מרדכי לישצינסקי: אטרטו היתה אניית מעפילים שהייתי עליה ונתפשתי כשהיתה בחופי הארץ. האנייה שוחררה כי נתפשה מחוץ לשטח המים הטריטוריאליים של ארץ ישראל.
שמואל טנקוס: כאן בארץ היה משפט. אנחנו טענו שהאנייה נתפשה מחוץ למים הטריטוריאליים. יעקב שמשון היה העורך דין מטעם ההגנה שהופיע במשפט הזה. הוא הזמין אותי שאני אסביר לו בדיוק את כל נושא המים הטריטוריאליים כדי שיוכל לטעון את זה במשפט. השופט קיבל את הטיעון הזה והאנייה שוחררה.
מרדכי לישצינסקי באחד הלילות קבלנו חופשה. נקשרנו לרציף וספינה אחרת נשארה לשמור על הרשת. באמצע הלילה שמענו התפוצצויות בתוך שטח הנמל. לא ידענו מה פשר התפוצצויות אלה. הגיע איזה רץ והודיע לנו לגשת מיד לאיזה אניית מלחמה שעמדה לא רחוק מאתנו. נגשנו לאנייה ואז הסתבר לנו שחדרו שש סירות קטנות עם חומר נפץ מעל לרשת עם קצינים איטלקיים. שתים פגעו באניית מלחמה הצלבנית [סיירת] יורק ובטנקר [מיכלית] אחד ופוצצו אותם. אנחנו התחלנו להעביר אנשים מהיורק אל החוף. קבלנו הוראה לצאת מיד לרשת. שמואל טנקוס: אלו היו סירות מחץ דוגמאות אלה שהטביעו במלחמת השחרור. את האניות המצריות המלך פרוק ושולת מוקשים ע"י חבלני חיל הים שלנו. היחידה האיטלקית נקראה דצ'ימה פלוטִילַה מאס [השייטת ה-10].
מרדכי לישצינסקי שתים מהסירות פגעו בצלבנית [סיירת] יורק [York] אחת בירכתיים ואחת באמצע האנייה. השניה טנקר [מיכלית] שעמד לא רחוק משם. את אחת הסירות מצאנו על החוף בשלמותה. יותר מאוחר נודע לנו שתפשו את כל החבלנים האיטלקיים שהשתתפו בפעולה.
אנחנו חזרנו לשמור ליד הרשת. לא היו ארועים נוספים. למחרת התקרבה איזו אניית מלחמה אשר כפי הנראה רצתה לאסוף את החבלנים והסתלקה מהמקום.
באותו פרק זמן עסקנו גם בהורדת אנשי קומנדו אוסטרליים לחופים ששם היו מוכנים אנשים לקלוט אותם. אנחנו לא הצלחנו להגיע אתם לחוף וחזרנו. יותר מאוחר נסענו לפיראוס.
באותו זמן הגרמנים התכוננו כבר לפלישה ליוון. הקפטן שלנו קיבל שטח גדול לשמירה בפני צנחנים גרמנים עם צוות גדול של חיילים. אנחנו השלושה נשארנו בספינה. באחד הימים נפגשנו עם חברים עובדי נמל תל-אביב שהיו מגוייסים לצבא הבריטי ביחידת מפעילי נמלים, Port Operating Company. היה כבר הרבה יותר שמח יצאנו לבלות יחד.
באחד הלילות היתה התקפה קשה על נמל פיראוס. אנייה טעונה תחמושת קבלה פגיעה ישרה ע"י פצצה מאוירון. האנייה התחילה לבעור. להוציא אותה משטח הנמל באותו זמן היה בלתי אפשרי. בשלוש לפנות בוקר היתה התפוצצות איומה. האנייה התפוצצה והרסה את כל הנמל. כשבעים אניות בערו מסביבנו, חלק טבעו וחלק בערו. השמים היו אדומים במשך תקופה ארוכה. המים היו מכוסים שמן ודגים מתים, עם גויות. הספינה שלנו התרוממה באויר. הקפטן שלנו קיבל רסיס ברגל. קבלנו הוראה להוריד את כל פצצות העומק שהיו על הספינה למים. היתה סכנה שכל פיראוס תלך. קבלנו גם הוראה לקחת נשק ולרדת לחוף ועזבנו את הספינה. כעבור מספר שעות חזרנו אל הספינה וקבלנו הוראה לעזוב את שטח הנמל עם פצצות העומק. לפנינו נסעה שולת מוקשים אשר פינתה לנו את הדרך ואנחנו עזבנו את נמל פיראוס.
כעבור יומיים נפגשנו עם עוד שלושה בחורים שלנו מהקורס. אלה היו צקו ספקטור, יואל גולומב ושלמה קוסטיקה. נפגשנו אתם באתונה. הם הגיעו באיזו ספינה והיו צריכים לקבל את הספינה שלנו, דולפין 2. מסרנו להם את הספינה בהוראה של המפקדה. אותי ואת יעקב אגיוב לקחו למפקדה הבריטית עם הקפטן הבריטי. את שמואל בן שפרוט השאירו על הספינה כמכונאי. זה היה רגע קשה מאד. נשארנו בלי ספינה. ידענו שהמצב קשה. הגרמנים חודרים יותר ויותר לתוך יוון. הקפטן קבל הוראה להשאיר אותנו בקונסוליה והוא עם כל החומר הסודי של המחלקה היה צריך לצאת עם איזו ספינה לכרתים. על אותה ספינה שהיתה של המלך יוון, שמה היה ברברה, היה צריך לנסוע הצוות הקבוע של הספינה. בקונסוליה הביאו אותנו בפני קצין בריטי. היינו 24 שעות בקונסוליה הבריטית. למחרת בלילה לקח אותנו הקצין בתוך מכונית עם 6-7 פחים עם חומר נפץ להטמין אותם בתוך המפקדה היוונית באתונה. שלושתנו היינו עם נשק ואז קבענו שאחד ישמור על השני כי אבדנו את האמון בקצינים הבריטיים. אני רוצה להדגיש שלא אבדנו את האמון בקפטן הבריטי שלנו. הוא קיבל הוראה ועשה הכל, אבל בבריטים אחרים אבדנו את האמון. חדרנו לתוך המפקדה והתחלנו להטמין הפחים בתוך ערמת זבל. אחד שמר ואחד חפר ושם שמרנו את הבריטי. לאחר שהטמנו את כל הפחים, קרה לנו פנצ'ר. יעקב אומר אין לי את האקדח. התחלנו לחפש את האקדח. פחדנו שמא נשאר בשטח למעלה ואז יתחילו לחקור מאין הגיע האקדח לשם ואז יגלו את הפחים. חפשנו כשעה ולא מצאנו אותו. נסוגונו מהמקום וחזרנו. הפחים היו צריכים להתפוצץ כעבור שבעה ימים. היה ברור שהגרמנים יגיעו ובודאי יתפשו את המפקדה ואז החומר צריך היה להתפוצץ.
למחרת בבוקר פגשנו את הקפטן הבריטי צוהל. הוא התחיל להתנשק אתנו חברה אנחנו נוסעים יחד. הסתבר שאותם היוונים שהיו צריכים לנסוע אתו דרשו ממנו כספים כדי להשאיר למשפחות שלהם והוא התעקש במיוחד לא לתת להם כספים כדי שלא ירצו לנסוע והטריק הזה הצליח. הם עזבו את הספינה וירדו. אז הוא בא למפקדה ואמר שאין לא עם מי לנסוע וביקש אותנו ואז נסענו אתו. עלינו על הספינה. זו היתה הברברה טעונה בחומר נפץ, חומר סודי של מחלקת הריגול ונסענו לכרתה. שם באיזה אי קטן היתה מערה גדולה אליה הכניסו את החומר כדי לפוצץ אותו בבוא הזמן. בכרתה שהינו מספר ימים, למרות שיכולנו כבר לחזור משם למצרים, כי בזה גמרנו את תפקידנו. הגרמנים כבר התחילו לפוצץ את כרתה. אנחנו לא יכולנו לעזוב כי לא היה לנו פס לאנייה. היות ואנחנו היינו קצינים, היינו חייבים פס לאנייה. זה היה לפי ה- Kings Regulation. נשארנו עוד כשבוע ימים בכרתה עד שבאחד הימים הופיעה אנייה ניוזילנדית והיו לה שני תאים בשבילנו. שמחנו מאד לעלות עלייה, לאו דווקא בגלל ההפצצות הקשות, אלא בעיקר בגלל הסירנות שהיו בבובות שהגרמנים היו זורקים מהאוירונים. זה היה ממש זוועה. היינו ארבעה: אני, יעקב אגיוב, שמואל בן שפרוט ויואל גולומב. סם לא וקוסטיקה לא (סם- שמואל בן שפרוט). הם נשארו עם הדולפין.
כשרצינו לעלות לאנייה ניגשו אלינו שלושה בחורים ששמעו שאנחנו מדברים עברית והולכים בתלבושת אזרחית. הם פנו אלינו אם הם יכולים לקחת לנו את הקיטבגז לעזור לנו לעלות לאנייה. הם רצו ע"י כך להשאר על האנייה ולהציל את עצמם. נתנו להם את הקיטבגז והם עלו אתנו על האנייה. לאחר שעלו לאנייה ושמו את הקיטבגז בתאים הם לא יכלו להסתובב באנייה כי לכל יחידה שהיתה באנייה היו הקצינים והסמלים שלה ואז הם ביקשו להשאר בתוך התאים שלנו, אם נרשה להם לישון בתא שלנו. כמובן שהרשנו להם לישון בתא. אז התחילה בעית האכל. היה לנו כסף מצרי וגם כסף יווני. ירדנו לסטיוארט למטה ובקשנו שיביאו לנו את האוכל למעלה ושלמנו עבור זה בכסף מצרי טוב וכך היה. הביאו לנו את האוכל למעלה. את האוכל שהביאו לנו נתנו לבחורים ואנחנו אכלנו בחדר האוכל של הקצינים. כך הגענו למצרים. עכשיו איך הם מגיעים לארץ. יתפשו אותם במצרים. הם היו שלושה בחורים יהודים. אחד מהם אני יודע עבד בעירית תל-אביב. הם היו חיילים שרצו לברוח מהשבי לארץ. אספנו בינינו כסף מצרי כמה שהיה לנו ונתנו להם שיקנו כרטיסים רגילים. איננו יודעים מה עלה בסוף בגורלם כי לא שמענו מהם. הם לא מסרו דרישת שלום אצלנו בבית למרות שנתנו להם את הכתובות. אנחנו נשארנו במצרים לחכות לשאר שני הבחורים (קוסטיקה ושמואל בן שפרוט- סם). אני רוצה לספר שכאשר אנחנו עסקנו בהטמנת חומר הנפץ במפקדה היוונית הבחורים שלנו פוצצו את תעלת קורינט. הם התקינו בתוך סירה שהיתה עמוסה חיטה. הם פוצצו את התעלה ליד הגשר העובר מעליה. מהפיצוץ התעלה נסתמה. הבחורים התקינו בתוך סירה גדולה פצצות עומק, כיסו אותם בשקי חיטה וגררו אותה לתעלה. כאשר הגיעו מתחת לגשר העובר בין שני צדי התעלה, הטביעו את הסירה. הפצצות היו מכוונות להתפוצץ לאחר תשעה ימים וכך היה. הם קבלו אח"כ ידיעות שהתעלה נסתמה לתקופה של 4 חודשים.
ממצרים חזרנו לקורס. זה היה שלושה ימים לאחר ששאר חברי הקורס (הכ"ג) יצאו לפעולה. נאמר לנו שנותק הקשר אתם ולא ידוע מה אתם. נשארנו בקורס מספר ימים. לאחר מכן הועברנו ליערות הכרמל לקורס חבלה שהיה תחת פיקוד של הצבא הבריטי. אנחנו עם התעודות שהיו לנו היינו הכיסוי של קורס הזה. היה שם קצין בריטי אחד שלימד אותנו חבלה. כיצד חותכים ציר עבה לשנים. אנשים ניסו ולא יכלו לחתוך אותו. הקצין קרא לי וליעקב ואמר עכשיו תראו כיצד חותכים את הציר. אני ויעקב החלטנו להתל בו. שמנו את כל חומר הנפץ מתחת לציר הזה כדי שיעלם מהאופק. היה מקרה לפני זה שאנחנו נעלמנו מהקורס. אני ויעקב נסענו לחיפה לבלות ואז אותו קצין קרא לנו איפה היינו. אמרנו שהרגשנו לא טוב והיינו אצל רופא בקופת חולים וזהו. הוא האמין לנו. לאחר שהעפנו את הציר והוא נעלם התחילו לחפש אותו ולא מצאו. הוא אסף את כל האנשים ואמר שהוא חושב שהציר הלך לחיפה אל הרופא. מכבי היה מפקד הקורס והוא רצה לדפוק אותנו והביא אותנו בפני הקצין הזה. בגמר הקורס הזה חזרנו הביתה והפסקנו את הפעולה. חלק הלך אחר כך לשמור על רשות הכניסה לנמל חיפה (Boom Guard) (סיפור זה כבר סופר לעיל) וחלק הלך הביתה.