תקופה שניה

בדרך הבחין רב החובל כי הבריטים עוקבים אחריו ונכנס לעגון בנמל טריפולי (לבנון). שם גם קנו סירות שישמשו בהמשך להורדת מעפילים. משם המשיכה האנייה לנמל ביירות בתקווה לזכות בסיוע הקהילה היהודית וחברת "אליאנס" שיכולת השפעתם בעיר הייתה רבה.

ב-16 ביוני עגנה הפרוסולה בבירות.

הנציב העליון הצרפתי אישר גם ירידת אנשים לחוף ואשפוז החולים וזאת למרות מחאות הקונסול הבריטי.

לאחר 5 שבועות, בלחץ הבריטים, הועלו על האונייה וסולקו לים הפתוח.

כעבור מספר ימים הועברו בלב ים, בתנאים קשים במיוחד, לאונייה "טייגר – היל".

בסוף אוגוסט החלה להתקרב לחוף עתלית אך עדיין שהתה מחוץ למים הטריטוריאליים של א"י.

האוניה "פוסידון" קרבה אליה ולקחה אליה 300 מעפילים. אולם מהר מאוד ראו אנשיה כי היא אינה עומדת במעמסה והחזירה את המעפילים ל"טייגר היל". "טייגר היל" הפליגה לביירות להצטייד בפחם.

בביירות היו תקועים 658 מעפילי "פרסולה" והם צורפו, למרות הקשיים הבלתי אפשריים, אל ה"טייגר היל". שוב ניסתה האנייה להתקרב אל חופי הארץ (חוף אשדוד של היום) ואז נפתחה עליה אש מן החוף.

שני מעפילים נהרגו ו 14 נפצעו. האונייה ברחה ללב ים, משם חזרה לחופי ת"א אל מול ה"בית האדום" ברחוב הירקון, האנייה הגיעה ממש עד החוף והחלה להוריד מעפילים. היה זה ערב שבת הרחובות היו הומים מאדם וקל היה להתערבב. 200 איש אכן הצליחו בכך. השאר נעצרו והועברו למעצר במחנה צריפין.

היה זה בערב שבת ה – 1 בספטמבר 1939 – היום בו פרצה מלה"ע ה- II.

הגיעה אל מול חופי הארץ ב- 20 בספטמבר.

משחתת בריטית הובילה אותה לחיפה.

המעפילים הועברו למעצר במחנה צריפין.

הגיעה אל מול חופי הארץ ב – 14 בנובמבר, מעפיליה הורדו בחוף נתניה ללא בעיות מיוחדות.

יצאה מרומניה ב – 9 בינואר 1940,

הביאה ארצה 677 מעפילים.

יצאה ב – 8 בינואר 1940 מנמל באלצ'יק (בולגריה), כשעל סיפונה 728 מעפילים.

כשעברה באיסטנבול נתגלתה ע"י הבריטים, נעצרה והובלה לחיפה.

בניירות האנייה כתוב הייה שיעדה פרגוואי… הבריטים התעקשו להשיטה לשם.

הישוב הפעיל לחץ ומחאה ולאחר שלושה חודשים בהם היו המעפילים עצורים באנייה בנמל חיפה שוחררו.

עם יציאת הספינה מן הדרדנלים היא נעצרה ע"י אוניות הצי הבריטי וב -13 בפברואר 1940 הובלה לחיפה כשהיא מניפה דגל עברי.

המעפילים הורשו להיכנס לארץ הושמו במעצר זמני בעתלית ובצריפין עד אשר הונפקו להם אשרות עלייה (שנוכו ממכסת האשרות השנתית).

יצאה מברטיסלאבה (סלובקיה), באפריל 1940כשעל סיפונה 409 מעפילים. הפליגה במורד הדנובה, בדרך הצטרפו 100 מעפילים מהונגריה. הספינה נדדה לאורך הדנובה במשך 5 חודשים (!) רק בספטמבר 1940 הגיעה לסולינה (רומניה) שם חיפשו אוניה מתאימה להפלגה בים הפתוח, משלא מצאו החליטו להמשיך באמצעותה. כל הנדודים האמורים לא נעלמו מעיניהם הבוחנות של הבריטים. קונסול בריטי אף עלה עליה בסולינה והזהיר את רב החובל. הבולגרים שעד עתה אפשרו לאוניה לשאת את דגלם התחרטו והאנייה המשיכה ויצאה ללב הים השחור ללא דגל. ב – 26 בספטמבר 1940 הגיעה לאיסטנבול. שם הותר לה לעגון רק מחוץ לנמל ונאסר עליה להצטייד. ב – 2 באוקטובר הגיעה לפיראוס. שם הורשתה להיכנס לנמל, הצטיידה והמשיכה בדרכה. ב – 9 באוקטובר קרתה תקלה במכונותיה והיא נסחפה לכיוון אי נטוש בשם קמילו והתרסקה עליו. כל האנשים ניצלו והחלו להתארגן במקום. הם רשמו בעזרת משחת נעלים S. O. S ע"ג סדין. אוניית מלחמה איטלקית חילצה אותם והעבירה אותם לרודוס, שם רוכזו במחנה. בינואר 1942 הועברו למחנה ריכוז בדרום איטליה. במאי 1944 לאחר המלחמה ביקר משה שרת במקום והסדיר את עלייתם.