הלחימה במחבלי הפת"ח
בתחילת ינואר 1971 נתפסה סירת מחבלים בחוף אכזיב, מחקירת המחבלים נלמד כי באזור צרפנד (סרפנד) שבלבנון מתארגנת ומתאמנת קבוצת מחבלים לביצוע פיגועים ימיים ויבשתיים.
בצה"ל הוחלט כי את בסיס האימונים היבשתי יתקוף כוח צנחנים שיגיע במסוקים ואילו את נקודות ההתארגנות הקרובות לים יתקפו מכיוון הים.
הכוחות שתוכננו לתקיפה היו משייטת 13 ומסיירת הצנחנים.
שישה סטי"לים הוקצו למשימת התובלה, סיפוניהם "גולחו" מטילים והם הועמסו בסירות גומי. ל סטי"לים שהגיעו לא מכבר משרבורג זו הייתה למעשה התנסות מבצעית ראשונה בהיקף שייטתי.
בצהריי ה 14 לינואר יצאו הכוחות לים, ראשונים ירדו בסירות אנשי 707 שבדקו את החוף ואבטחו את נחיתת יתר הסירות.
כוח הצנחנים (מושט ע"י לוחמי שייטת 13 ו 707) פשט על היעד שהוקצה לו, פוצץ את המבנים והרג שישה מחבלים.
לכוח של שייטת 13 יועד ביתו של מפקד בכיר ב'פתח'. הכוח הגיע ליעד אך הסתבר שבבית היו נשים וילדים, המצב הטקטי בשטח לא אפשר להרחיקם.
הכוח הסתפק בהשבת אש אל מקורות הירי וניתק מגע.
המבצע הוכתר בהצלחה.
הייתה זו הפעם הראשונה שכוח משולב מובל ע"י הסטי"לים , נוחת מהים ומבצע משימת תקיפה ביבשה.
מפקד הכוח הימי היה מש"ט 3 אל"מ הדר קמחי על סיפון אח"י חנית כספינת חפ"ק, בספינה זו הפליג גם מח"ט הצנחנים אל"מ חיים נאדל.
על כוח בודקי החוף פיקד סא"ל שאול סלע מפקד 707 ועל כוח התקיפה של שייטת 13 פיקד סרן עמישב חנינא.
כוח א' הייה בפיקודו של מפל"ג 32 סא"ל שבתאי לוי, על אח"י חץ הכוח כלל גם את אח"י משגב, אח"י מזנק ו אח"י חיפה.
כוח ב' הייה בפיקודו של מפ"לג 31 סא"ל משה טבק, הכוח כלל סטי"ל אחד – אח"י מבטח.
בתחילת פברואר 1973 הוחלט בצה"ל לפשוט על מפקדות ובסיסי מחבלים באזור טריפולי שבצפון לבנון. מטרות הפשיטה היו להרוג במחבלים, לפוצץ את מבני המפקדות והאימונים ולהשיג מידע מודיעיני. נקבע כי הכוח יגיע ליעדיו בנחיתה מן הים.
המבצע הוטל על כוחות מחטיבת הצנחנים ומשייטת 13. הפיקוד הכולל על המבצע היה בידי קצח"ר, תא"ל מנו שקד. מפקד הכח הימי היה מש"ט 3 אל"ם שבתאי לוי.
חיל הים הקצה למבצע כוחות לוחמים משייטת 13 ומיחידת 707 וכן סטי"לים לתובלת הכוחות. הסטי"לים נשאו במבצע קרוב ל 60 סירות גומי , חלק מהסירות הופעל ע"י חניכי קורס חובלים.
על הכוח שעליו הוטל לפשוט על יעדי מחנה הפליטים 'אל בדאווי' (יעדי "גאולה" ) פיקד סגן מפקד חטיבת הצנחנים. תחת פיקודו היו: 45 צנחנים ו 21 לוחמים מן הקומנדו הימי בפיקוד רס"ן גדי שפי, סגן מפקד השייטת. משימת הכוח הייתה השמדת המשרד הראשי של הפת"ח, מחנה מחבלים ומפקדת ה'פתח', מחסן תחמושת, בסיס אימונים ובית סוהר. את הכוח הובילו 3 סטי"לים ( אח"י חנית , אח"י חרב ואח"י משגב ) בפיקודו של מפל"ג 33 סא"ל אלי לוי.
על הכוח שעליו הוטל לפשוט על יעדי מחנה הפליטים 'אל בארד' (יעדי "אהובה" ) פיקד מפקד חטיבת הצנחנים, תחת פיקודו היו: כ-50 צנחנים וכן מספר לוחמים מיחידה 707 ומשייטת 13.
משימת הכוח הייתה השמדת משרד החזית העממית, משרד ארגון "המאבק המזוין", מחנות אימונים ובסיס ימי של הפת"ח.
את הכוח הובילו 3 סטי"לים (אח"י געש , אח"י סער ואח"י מבטח ) בפיקודו של מפל"ג 31 סא"ל מיכה לצרוס
ב-20 בפברואר 1973, הפליגו הכוחות הלוחמים על גבי ספינות חיל הים, מבסיס חיפה של חיל הים, לעבר חופי לבנון. עם רדת החשיכה החלה הורדת הסירות למים והסירות הפליגו לכיוון חופי היעדים.
הכוח שעליו הוטל לתקוף את יעדי "אהובה" נחת בחוף שכונה "לבן", ואילו הכוח שתקף את יעדי "גאולה" נחת בחוף שכונה "צהוב".
כאשר היו הסירות במרחק של כשמונה מאות מטרים מן החוף קפצו למים מספר לוחמים מן הקומנדו הימי, אשר שימשו ככוח חלוץ עליו הוטלה מלאכת הסיור והאבטחה המקדימה את הנחיתה, ושחו לעבר החוף. בהגיעם סרקו הלוחמים את השטח ודיווחו ברשת הקשר כי הוא מתאים לנחיתה. שאר הכוחות הלוחמים נחתו בעקבותיהם. בשעה 22:05 הושלמה התארגנות הכוח הנוחת על החוף והחלה התנועה לעבר היעדים שהיו מרוחקים כשישה ק"מ מן החוף.
מאחר והמבצע התבצע לא רחוק מנמל טרטוס הסורי , הוקצה כוח נוסף של זוג ספינות טילים, אח"י חץ ואח"י סופה , בפיקוד מפל"ג 32 סא"ל מיכאל ברקאי כדי לאבטח מצפון. כוח זה היה כפוף ישירות למפקדת חיל הים.
תקיפת יעד אהובה
משהגיע הכוח ליעד אהובה התפצלו כוחות המשנה שלו למשימותיהם. כוח סיירת הצנחנים, תקף את יעדי "אהובה 3" ו-"אהובה 4". היעדים כללו את מפקדת 'פתח' האחראית על גיזרת טריפולי, ומחסן לנשק קל של ה'פתח'. יעדים אלו היו בתוך מחנה הפליטים אל-בדוי. הכוח תקף את המבנה, הרג ארבעה מחבלים במבנה ופוצץ אותו באמצעות מטעני חבלה. בלחימה על היעד ספג הכוח שלושה פצועים ובהם מפקד הסיירת. באותה עת פוצץ כוח, בפיקודו של סגן מפקד הסיירת, את מחסן הנשק ביעד "אהובה 4".
כוח הנח"ל המוצנח, תקף את יעד "אהובה 1", בסיס אימונים ובתי מלאכה של ה'פתח',
השמדת יעד "אהובה 2", בסיס החזית העממית, הוטלה על הכוח מגדוד 202, בבסיס, אשר שימש כבית סוהר, נהרגו כשמונה עשר מחבלים. הלחימה על היעד והשמדתו ארכה כעשר דקות, לכוחותינו לא היו נפגעים.
תקיפת יעד גאולה
הכוחות בפיקוד הסמח"ט, עלו לחוף בנקודה הצפונית. במהלך התנועה אל היעד זיהו חלק מן הכוחות מחבלים חמושים והרגו אותם.
השמדת יעד "גאולה 1", הבסיס הימי של ה'פתח', הוטלה על הכוח מגדוד 890 . היעד כלל בונקרים שנחפרו מתחת למבנים ששימשו כחנויות לחלוקת מזון של סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם. הכוח הפושט הצליח להפתיע כליל את המחבלים שבבסיס. שישה-עשר מחבלים נהרגו. כמו כן לכד הכוח מדריך קומנדו טורקי.
יעד "גאולה 2", היה מפקדת ארגון "המאבק המזוין", אשר שכנה במבנה בעל קומה אחת בקרבת חוף הים דרומית ליעד "גאולה 1", אך מעברו השני של הכביש. המבנה כלל חמישה חדרים שהמזרחי שבהם, שימש כבית כלא. תקיפת היעד הוטלה על לוחמי גדוד 450, הכוח תקף את היעד באש מנשק קל והשליך רמוני יד לפתחי החדרים.
כוח מן הקומנדו הימי שלקח חלק בלחימה על יעד "גאולה 2" זיהה חלון ממנו נורתה לעברו אש. מפקד הכוח, רס"ן אגוזי, פקד להשליך רימון אל החלון. הרימון שנזרק פגע בסורגים וחזר אל הכוח. אגוזי, הבין כי הרימון עומד להתפוצץ ולפגוע בלוחמיו, הרים את הרימון במטרה להשליכו הרחק מן הכוח, אולם הרימון התפוצץ בידו ופצע אותו פצעים קשים, הוא איבד את ידו הימנית ואת עינו הימנית, על מעשהו זה הוענק לו עיטור העוז. ארבעה לוחמים נוספים מסביב נפצעו באורח קל. אף שנפצע הוסיף אגוזי לפקד על החוליה עד שטופל על ידי רופא. הכוח הטמין ביעד מטעני חבלה, נסוג ופוצץ את המבנה. בלחימה על יעד "גאולה 2" נהרגו שבעה מחבלים.
יעד "גאולה 3" היה משרד ארגון החזית העממית שמוקם במבנה חד קומתי. תקיפת היעד הוטלה על לוחמי שייטת 13 בפיקוד רס"ן גדי שפי. הכוח הרג שני מחבלים בדרכו אל היעד, טיהר את המבנה והניח בו מטעני חבלה. אחר כך נסוג, הפעיל מרחוק את המטענים והשמיד את המבנה.
סיום המבצע
בשונה מהתוכנית המקורית החליט מח"ט הצנחנים, עקב הפצועים בשני הכוחות, כי שני הכוחות יחולצו במסוקים ולא בדרך הים. בשעה 03:22 לפנות בוקר היו הכוחות באוויר בדרכם לישראל. הצי הסורי לא יצא להתערב בנעשה ולא היה עימות ימי. ספינות חיל הים שבו אף הן לנמל עד 0915 בבוקר.
תוצאות המבצע
מבצע "ברדס 54-55" הסתיים בהצלחה. כ-45 מחבלים נהרגו וכ-60 נפצעו, כן נתפס שבוי אחד מקרב המחבלים. לכוח המבצע היו 9 פצועים ובהם מפקד סיירת צנחנים, סרן חרמוני ורס"ן אילן אגוזי משייטת 13, במבצע שולבו כוחות ים אוויר ויבשה בהיקף רחב ובעומק האויב. מטרת המבצע הייתה להמחיש לארגוני המחבלים כי כוחות צה"ל מסוגלים לתקוף ולהשמיד את בסיסיהם באשר הם נמצאים, וכן להכריח את המחבלים להתמקד בשיקום הנזקים ובהתגוננות במקום בביצוע פעולות טרור. מבצע זה לא זכה לתהודה תקשורתית רחבה משום שיום למחרת הפיל חיל האוויר טיסה אזרחית של של ליביאן איירליינס ("המטוס הלובי")מעל חצי האי סיני. המטוס טעה בניווט, כל הנוסעים נהרגו.
שנת 1972 הייתה רצופה בתקיפות יעדים ישראלים, בארץ ובחו"ל. בין האירועים בשנה זו:
- 8.5.72 – חטיפת מטוס "סבנה" ובו אזרחים ישראליים רבים.
- 30.5.72 – טבח בשדה התעופה בלוד. קוזו אוקומוטו ושניים מחבריו ל"צבא היפני האדום" רצחו בתת- מקלעים וברימונים 25 נוסעים ופצעו 72 .
- 16.8.72 – פצצה במטוס אל-על בדרכו מרומא לישראל.
- 28.9.72 – השתלטות מחבלים על שגרירות ישראל בבנקוק.
בנוסף נשלחו במהלך שנה זו מאות מעטפות נפץ לישראלים וליהודים ברחבי העולם, וכן נעשו ניסיונות התנקשות בדיפלומטים ישראליים.
את הסאה הגדיש הטבח האכזרי ב- 5.9.72 של 11 ספורטאים מהמשלחת הישראלית לאולימפיאדת מינכן על-ידי מחבלים מארגון "ספטמבר השחור".
טבח זה הביא לנקודת מפנה מבחינתה של ישראל במדיניותה נגד ארגוני הטרור. מדיניות זו קבעה כי יש לתקוף את המחבלים באופן יזום, במקום בו יאותרו, ולא רק כתגובה לפעולה שלהם בישראל.
המשימה הוטלה על מספר יחידות מובחרות.
שייטת 3 נבחרה להשיט את הכוחות לקרבת היעדים.
על הקומנדו הימי הוטל להביא את הכוחות אל חופי היעדים ולהשתתף בחלק מן הפשיטות.
התכנון המקורי של המבצע:
בפברואר 73 תקף צה"ל בסיסי מחבלים בצפון לבנון (מבצע ברדס 54-55) בעקבות מבצע זה נאסף מודיעין רב ובו בין השאר מידע על בית חרושת למוקשים ימיים שהקימו המחבלים בשכונת "אל עוזאי" בדרום ביירות.
הרמטכ"ל הטיל על שייטת 13 בפיקודו של סא"ל שאול זיו לבצע את הפשיטה. המבצע תוכנן, הכוחות היו בשלבי הכנות אחרונים, ואז הוחלט על-ידי שר הביטחון לשנותו. תכנית המבצע הוכנסה למגירה והחל חיפוש אחר יעדים נוספים מתאימים לתקיפה כשהדגשים היו:
- פגיעה "בלב ובמוח ולא בידיים וברגליים" – כלומר פגיעה במנהיגים ולא בלוחמים פשוטים.
- פגיעה בעורף האויב, במקום שהוא לא מצפה לו.
- נקמה על רצח 11 הספורטאים באולימפיאדת מינכן.
בעזרת המוסד אותרו מספר בתים. באחד שכנה מפקדת "החזית העממית" ובשני בתים סמוכים התגוררו שלושת המנהיגים המבוקשים ביותר של ה"פתח" ושל "ספטמבר השחור":
מוחמד נג'ר- הממונה על מבצעי החבלה של ה"פתח" בחו"ל. השתתף בתכנון רצח 11 הספורטאים במינכן, היה ממפקדי ארגון "ספטמבר השחור" ואחד מסגניו של ערפאת.
כאמל עדואן- קצין המבצעים הבכיר של ה"פתח" ואחראי על הפיגועים ברצועת עזה ובגדה המערבית.
כאמל נאצר- אחד מראשי ה"פתח", האחראי על ההסברה ודוברו הראשי של הארגון.
למבצע נקבעו 5 יעדים אשר לכל אחד מהם ניתן שם קוד:
- "אביבה"- שני בנייני המגורים של מנהיגי המחבלים הנמצאים בלב ביירות. בשכונת רמלת אל- בידא.
- "גילה"- בניין "החזית הדמוקרטית לשחרור פלשתין" בניין בן 7 קומות.
- "צילה"- בית מלאכה אזרחי בשירות ה"פת"ח", נמצא בצפון-מזרח העיר ביירות ומייצר חלקי מוקשים ואמל"ח.
- "ורדה"- שני מבנים בשכונת "אל עוזאי" בדרום ביירות. האחד בית מלאכה לייצור אמל"ח ימי עבור ה"פת"ח" והשני משרד בו תוכננו הפיגועים ברצועת עזה.
- "יהודית"- מוסך מצפון לצידון ששימש את המחבלים .
הכוחות העיקריים שנבחרו היו כוח סיירת מטכ"ל בפיקודו של אהוד ברק, כוח מהצנחנים בפיקודו של אמנון ליפקין שחק וכוח משייטת 13 בפיקודו של שאול זיו.
התנועה אל היעד
בשעות הבוקר, ב- 9.4 יצאו הכוחות לים.
כוח ההובלה מנה 9 סטי"לים ו 2 דבורים, כשעל סיפוניהם 48 סירות גומי.
את סירות הגומי תוכננו להפעיל אנשי ש-13, אנשי 707 וחניכי קורס חובלים.
על הכוח הימי פיקד מש"ט 3 אל"מ שבתאי לוי.
כוח החפ"ק הורכב משתי ספינות (אח"י סער ואח"י מזנק) מפקד הזוג היה סא"ל גדעון רז שהיה אז מפל"ג אג"מ ב"ח. בספינות אלה הפליגו בנוסף למש"ט 3 המפקדים הבכירים של השלב הקרקעי קצח"ר ומח"ט 35.
את משימת הפשיטה על היעדים בצידון ('יהודית' ו'כרמלה') קיבל סמח"ט הצנחנים. אל הכוח הצטרפו מספר לוחמים מיח' 707. על ההובלה פיקד מפל"ג 31 סא"ל מיכה לצרוס. הכוח מנה את אח"י 'געש' ואת אח"י 'מבטח'. ועל סיפונן 12 סירות גומי
לפשיטה על נמל בירות, (יעד 'צילה') הוקצו סגן קצח"ר עם 11 לוחמים, הכוח הובל ע"י אח"י עכו בפיקוד רס"ן יצחק שמיר, וזוג דבורים ותוכנן לרדת לחוף באמצעות 4 סירות גומי.
לפשיטה על יעדי 'אביבה' ו'גילה' (בתוך בירות ) תוכננו אנשי סיירת מטכ"ל. הכוחות הובלו ע"ג זוג סטי"לים (אח"י חרב ואח"י אילת.) ועל סיפונן 12 סירות גומי. על הזוג פיקד מפל"ג 35 סא"ל אלי רהב.
לפשיטה על יעד 'ורדה' בית חרושת למוקשים בעוזאי תוכננו מש"ט 13 סא"ל שאול זיו+ 34 לוחמים. הכוחות הובלו ע"ג זוג סטי"לים (אח"י סופה ואח"י משגב) ועל סיפונן 10 סירות גומי. על הזוג פיקד מפל"ג 33 סא"ל אלי לוי.
הביצוע
יעד "אביבה":
הכוח ליעד "אביבה" נחת ראשון . בשעה 21:00 יצר תא"ל שקד (קצח"ר) קשר עם החוף וקיבל אישור נחיתה. הלוחמים ירדו אל 12 סירות גומי ויצאו לעבר חוף ביירות. בחוף המתינו לו מכוניות ששכרו קודם לכן סוכני המוסד.
הלוחמים נדחקו בזריזות למכוניות כשהם לבושים בבגדים אזרחיים. סמוך לבתיהם של מנהיגי הטרור ירדו אהוד ברק ואנשיו סיירת מטכ"ל, הצטרף אליהם סא"ל דב בר מפקד יח' 707 .
הם התפצלו ל-5 חוליות; 2-4 לוחמים בכל חולייה. החוליות נכנסו לבניינים, הניחו את המטענים בכניסה לדירותיהם של מנהיגי המחבלים, פוצצו את הדלתות ופרצו פנימה. שלושת המנהיגים נהרגו בדירתם, כמו כן נהרגו 6 שומרים (מחבלים) . מהדירות נלקחו תיקים ומסמכים כשלל.
יעד "גילה":
11 לוחמים בפיקודו של אמנון ליפקין שחק (צנחנים) נחתו בחוף ביירות כשהם מחופשים לתיירים. אליהם הצטרפו רופא, קצין מ 707 ושלושה הנהגים. גם להם המתינו מכוניות ששכרו קודם לכן סוכני המוסד. הנסיעה ליעד ארכה כ- 10 דקות. הכוח החנה את המכונית והתגנב בחשאי אל בניין "החזית הדמוקרטית לשחרור פלשתין".
בקרבת הבית נתקלו, התפתחו חילופי אש, חלק מהלוחמים נפגע אך הכוח דבק במשימתו, המטענים הונחו וההשהיה כוונה ל-180 שניות. הלוחמים רצו לעבר המכוניות תוך כדי ירי לצדדים שכוח הרתק מחפה עליהם. המכוניות הסתלקו לעבר החוף, כשהם מפזרים אחריהם מסמרים כדי למנוע מהמחבלים לרדוף אחריהם. תוך 3 דקות נשמע הפיצוץ. הבית פוצץ. 10 מחבלים נהרגו.
יעד "צילה":
הכוח בפיקודו של סגן קחצ"ר, שמואל פרסבורג ירד מסירות גומי, פשט על היעד, ופוצץ את המחסן. הכוח לא נתקל בהתנגדות. עם השלמת המשימה חזרו הלוחמים לסירות הגומי. ומשם לדבור.
יעד "ורדה":
היה זה כוח של שייטת 13 בפיקוד מפקד השייטת (סא"ל שאול זיו) הכוח התפצל לשני היעדים:
- ממשרד המחבלים בשכונת "אל- עוזאי" (המשרד לתכנון הפיגועים בעזה)
- בית החרושת לאמל"ח ימי עבור ה"פת"ח".
הפעולה נמשכה 10 דקות בלבד! הבתים פוצצו על-ידי הכוח, לא לפני שהלוחמים דאגו לפנות נשים וילדים.
יעד "יהודית":
הכוח בפיקודו של סמח"ט הצנחנים התחלק ל-3 כוחות משנה: כוח תוקף ושני כוחות לחסימה ואבטחה. הכוח התוקף הגיע ליעד ופוצץ את המבנה.
סיכום המבצע:
המבצע הסתיים בהצלחה ובמחיר שני הרוגים ופצוע לכוחותינו.
בניין "החזית הדמוקרטית לשחרור פלשתין" הושמד ועשרות מחבלים נקברו תחת ההריסות.
פוצצו משרדים, בתי-מלאכה לייצור ותיקון מוקשים, רקטות, תחמושת ונשק.
שלושה ממנהיגי הצמרת של ה"פתח" וארגון "ספטמבר השחור" נהרגו.
שוב הוכח: מדינת ישראל יכולה להשיג ומשיגה את אויביה בכל מקום ובכל זמן!
בבוקר ה- 11 באפריל 1973 הופיעו בעמודים הראשונים של העיתונים החשובים תיאורים דרמטיים על הפשיטה הנועזת בביירות. המסר היה ברור, ארגוני המחבלים, מתקניהם וראשיהם בסכנה מתמדת.
חיל הים שולב יותר ויותר בתכניות ובמבצעים.
הבסיס נהרס. למחבלים 8 הרוגים.
לצה"ל 2 הרוגים מכח הצנחנים.
מטרתם היתה נהאר אל-בארד, בסיס ימי של ארגוני המחבלים הממוקם בצפון לבנון, במרחק 170 ק"מ מגבול ישראל-לבנון.
זו הייתה הפעם הראשונה בה המריאו מסוקי קרב מסטי"ל, תקפו מטרות ושבו לנחיתה על סיפון האונייה.
זו גם התקיפה הרחוקה ביותר שביצעו מסוקי חיל-האוויר עד אז.
ספינת חוחית
ב־1984 החליטו ערפאת וסגנו כי היעד המרכזי הבא הוא פיגוע ראווה בישראל ביום הזיכרון ב־1985.
זמן מה לאחר מכן החל המידע לזרום. התברר כי אש"ף רכש שתי אוניות סוחר בינוניות – ה"מון לייט" וה"אטבירוס" – למטרה לא ברורה. בהמשך התבררה התכנית, האניות היו אמורות להוריד מול חופי הארץ קבוצה גדולה ומאומנת של מחבלים ואלה היו אמורים להשתלט על אוטובוס, להתפרץ למחנה הקריה ולקחת כמה שיותר בני ערובה.
בתמורה לשחרור בני הערובה, תיכננו באש"ף לדרוש את שחרורם של 150 אנשי 'פתח' שהיו כלואים בישראל.
האניות כבר היו באותה עת בנמל ענאבה שבמזרח אלג'יריה, והמחבלים בשלב מתקדם של האימון לקראת הפעולה. חיל הים נדרש למשימה.
בתחילת אפריל 1985 יצאו ארבע ספינות טילים מישראל לכיוון נמל אנבה שבאלג'יריה, מרחק 1,400 מייל מחופי הארץ.
הספינות עשו דרך ארוכה מבלי להתגלות, לא ע"י ציי ערב ולא ע"י ספינות הצי הסובייטי ששייטו אז דרך קבע בים התיכון ושיתפו פעולה עם ציי ערב.
עם הגעתן לקרבת היעד הורידו הספינות את כלי השייט של שיטת 13 והכווינו אותם לפתח הנמל.
בתוך הנמל החשוך היו אותה עת עשרות אניות.
משימתם של הצוללים הייתה לזהות נכונה את האניות ולהדביק להן מוקשים וכל זאת מבלי להתגלות.
הצוללים איתרו רק מטרה אחת, הם הדביקו את המוקשים ויצאו את פתח הנמל.
בזמן שפעלו בתוך הנמל התגברה מאוד הרוח , רוח ה'מיסטרל' שנשבה מצפון לדרום בעוצמה גדולה הרימה תוך זמן קצר גלים עצומים והעמסת כלי השייט של שייטת 13 על הסטי"לים נעשתה כמעט בלתי אפשרית.
בעוז רוח ובקור רוח הצליחו הלוחמים לאחוז ולחבר את כבלי ההרמה שהועברו אליהם מהסטי"לים, גבורה ועוז נדרשו גם מאנשי הסטי"לים שעמדו על הסיפונים שטופי הגלים, לבסוף לאחר עמל רב וקצת אחרי אור ראשון הועמס הכלי האחרון והסטי"לים החלו בהתרחקות מהיעד.
המטענים התפוצצו ואניית המחבלים 'מון לייט' שקעה בנמל אך השמחה לא הייתה שלימה האנייה השנייה 'אטבירוס' לא נמצאה.
הערכת המצב הובילה למסקנה כי ה'אטבירוס' כבר עושה דרכה לכיוון חופי הארץ. הכוננות בחיל הים הועלתה, קווי סיור רבים נפתחו, הן בקרבת החוף והן בלב ים, המצוד אחר האטבירוס החל.
ביום שישי ה 19 באפריל יצאה אח"י "מולדת", ספינת טילים מדגם סער 4, לסיור לאורך רצועת החוף הדרומי של ישראל. אח"י "מבטח" (מדגם סער 2), יצאה אותה עת לסיור בקו החוף הצפוני.
בשבת אחר צהריים, הייתה אח"י מולדת ערוכה כ 70 מייל מערבית לחופי אשקלון. ב־22:00 החלה שיירת אוניות היוצאות מתעלת סואץ לנוע צפונה.
עשרות מטרות הסתמנו על צג המכ"ם בסטי"ל. מפקד הספינה החליט להתמקד באוניות המפליגות צפון־מזרחה, לכיוון סוריה ולבנון. היו שם 25 אוניות כאלה.
אחת מאניות אלה הפליגה בקורס מזרחי יותר, לכיוון חופי הארץ, דבר שהחשיד אותה.
אח"י מולדת התקרבה בחשאי אל האנייה, הדליקה זרקור וזיהתה מייד את השם 'אטבירוס' ועוד סימנים מזהים המיוחדים לאנייה.
אח"י מולדת הקימה קשר עם ה"אטבירוס" בערוץ קשר בינלאומי וביקשה ממנה לשנות נתיב, קברניט האונייה השיב שהוא נמצא במים בינלאומיים, תחת דגל פנמי, ואינו מתכוון לציית.
מפקד הסטי"ל דיווח על כך למפקדה. בעוד מתייעץ מפקד המולדת עם המפקדה הסתובבה לפתע האטבירוס דרומה במטרה לחזור ולהכנס למיים הריבוניים המצריים.
עתה הייה צריך לפעול במהירות ולפני שהמטרה נכנסת למים המצריים ומסבכת את ישראל בפגיעה בריבונות המצרית.
אח"י מולדת ירתה צרור לאזהרה, האנייה השיבה בירי RPG כעת לא נותר מקום להיסוסים.
המולדת פותחת באש ואח"י מבטח שהייתה בסיור באיזור הצפוני שועטת דרומה כדי לסייע. אחרי מספר פגזים נעלמת אטבירוס מהמסכים, זה הייה רגע של חשש ומבוכה האם הצליחה האטבירוס לנתק מגע?
המולדת מפליגה במהירות אל נקודת ההעלמות ומגלה שברים צפים, באוויר נישא ריח חריף של סולר התמונה מתבהרת – האטבירוס פשוט טבעה.
לפתע נשמעות מהמים שריקות משרוקיות, מאלה הנמצאות בכיסי חגורות ההצלה. הלוחמים מבינים שיש מחבלים חיים במים.
ב שלב זה מגיעה לאזור אח"י "מבטח", אחרי הפלגה של שעתיים במהירות עליונה. ומסייעת באיסוף המחבלים מהמים.
המחבלים עוברים חקירה ראשונית, שבה מתברר שעל האונייה היו עוד 20 מחבלים, שטבעו. השאלה המרכזית בשלב הזה היא אם חוליית פיגוע הספיקה לרדת מהאונייה מוקדם יותר, מהחקירה מתברר שלא.
עם טביעת ה'מון לייט' בנמל אנבה וה'אטבירוס' מול חופי אשקלון סוכל אחד הפיגועים הגדולים שתכנן אבו ג'יהאד וחודד המסר: מדינת ישראל תרדוף ותשיג טרוריסטים בכל מקום.
גם אבו ג'יהאד סגנו של יאסר ערפאת והוגה הפעולה לא האריך ימים אחרי אירוע זה.
אח"י קשת, אחת מספינות הכוח
אח"י מולדת
אל"מ יוסי לוי (המש"ט) נקרא לקשר. הוא נשאל ממפקדת חיל הים האם יהיה מסוגל ליירט את הספינה. אחרי כשבוע בים היה כבר כוח הסטי"לים 'קצר' בדלק ובמזון: על פי התכנון המקורי הוא לא יצא לים לצורך ביצוע יירוט. קצין המודיעין של הכוח, סא'ל ה', שנשא בתיקו פרטים של ספינות מחבלים, שלף תרשים של ה'אנג'ל': צללית מאוד ברורה של ספינה, שאפשרה זיהוי.
"הודעתי למפקדת חיל הים שאני מסוגל לעצור את הספינה. העברתי שדר לסטי"לים שלנו, שהיו מפוזרים בטווחים גדולים זה מזה, נקודת ציון למפגש בלב ים". מפקדי הסטי"לים ירדו לסירות גומי ושטו אל ספינת הפיקוד, 'גאולה', והחלו לגלגל את נוהל הקרב.
" הסטי"לים הסתובבו ללא תוצאות כמעט 48 שעות . הייתה לנו כבר תחושה שפספסנו", ואז ב-3 לאוגוסט, בשעות אחר הצהרים המוקדמות, התקבלה קריאת זיהוי בהדרגה היא החלה להתגלות לעיננו.
למתכננים היה ברור , כי לרשותם זמן קצר בלבד מרגע הזיהוי הסופי ועד להשתלטות. תנאי כמעט הכרחי היה להפתיע את צוות ה'אנג'ל', ולא לאפשר לו להיערך. ללוחמי הסטי"לים לא היה מושג כמה אנשים בדיוק יש על ספינת המחבלים, האם הם חמושים, האם הספינה ממולכדת, ומהו המטען שהיא נושאת. לצורך זיהוי סופי הגיחה ה'גאולה' לעבר ה'אנג'ל' והתקרבה למרחק של כאלף מטרים ממנה, עם הגב לשמש, כדי להקשות על המחבלים לזהותה.
"כשהיינו בטוחים בזיהוי קראנו להם באנגלית לעצור. בשלב ראשון הם לא נענו לקריאה. צרור של תותח 20 מ'מ, שנורה לפני חרטומה של הספינה- שכנע אותם. הם עצרו. דרשנו מהם לצאת לסיפון שלהם לצורך זיהוי. הם היו המומים". ספינת המחבלים לא שידרה אפילו קריאת מצוקה.
לסיפון עלו שישה: מכונאי, טבח, וארבעה קצינים מהכוח הימי של הפת'ח. בדיעבד לאחר תחקור הקברניט, מאזן מוסטפה פכרי חמאש, התברר, כי בשלב הזה הם היו משוכנעים שאנחנו ספינת קרב איטלקית. הוא לא ציפה לראות ישראלים , 2000 קילומטר מחופי ישראל. הוא פשוט לא האמין שיש אפשרות כזאת. מאוחר יותר אמר לשוביו: "זה נראה לי בכלל כמו חלום רע כמו סיוט".
שלב הגרירה לישראל היה מסובך: ארבעה ימים הפליגו הסטי"לים בנתיב שייט העובר ליד חופי יוון . באזור התאמן הצי היווני וספינות של ציים ערביים חלפו קרוב לספינות חיל הים.
בשמיים טסו מטוסי ביון . בנוסף התעורר חשש, כי בעקבות אבדן הקשר עם הספינה יזעיקו אנשי הפת'ח לעזרה את אחד הציים הערביים.
מפקדי הכוח החליטו כי בשעות היום תפליג ה'אנג'ל' באופן עצמאי, כשהיא מופעלת על ידי שלושה מקציני הסטילי'ם ועל-ידי המכונאי המקורי של היאכטה. בלילה, כדי להכפיל את קצב ההתקדמות, היא תיגרר. במקביל הוחלט לערוך ליאכטה שינוי תדמית: השם 'אנג'ל' נמחק, הארובות השחורות נצבעו בלבן ועל הירכתיים נפרש ברזנט.
הסטי"לים שטו במבנה מכונס , בניסיון למנוע מספינות זרות להתקרב אל היאכטה, בשעות היום שונו הנתיבים בהתאם לתנועת הזרות ולצפיפות בים.
"אלה היו ארבע יממות רצופות ללא שינה" מספר לוי. היו לא מעט רגעי דאגה: מטוס צבאי שחלף מעל, ולא היה ברור אם זיהה או לא: דיווחים על ספינות של ציי אויב המפליגות בסמוך. העירנות הייתה מירבית. לא רצינו להכנס למצב שבו נאלץ לאלתר. לבסוף, כשנכנסנו למיים הטריטוריאליים שלנו- זו הייתה הרגשה עילאית'.
אבו ג'יהאד היה ממקימי הארגון לשחרור פלסטין (אש"פ), בשנות ה-80 היה סגנו של יאסר ערפאת מנהיג אש"פ. הוא פיקד על הכוחות הצבאיים של הארגון ולחובתו נזקפו פיגועים רבים, ביניהם הפיגוע במלון "סבוי" בתל אביב בשנת 1975, הפיגוע בכביש החוף בשנת 1978 ותכנון פיגוע (שסוכל) בקריה, ביום הזיכרון בשנת 1985.
אבו ג'יהאד התגורר אז בטוניס כמו טרוריסטים רבים אחרים שגלו מלבנון לטוניס בעקבות מלחמת לבנון 1982.
משימת החיסול הוטלה על סיירת מטכ"ל ובצה"ל חיפשו דרכים להביא את הלוחמים אל היעד.
הוחלט לשלב את חיל הים. יכולתו של חיל הים להוביל את הכוחות בדרך הים, להנחיתם, לשלוט במבצע לאורך זמן ולבסוף גם לחלצם הובילה את מקבלי ההחלטות לבחור בו.
בחיל הים הבינו עד מהרה כי מדובר במבצע מורכב, אמנם הפריצה לבית אינה כה מסובכת אך המרחק מהארץ והתלות בגורמים חבירים כה רבים הצריכו תכנון קפדני והערכות מדוקדקת.
למשימת ההורדה לחוף נבחרה שייטת 13 ותפקידה היה להביא את לוחמי הסיירת לחוף יבשים ומוכנים לפעולה וגם לאסוף אותם בסיום הפעולה.
הכוח של שייטת 13 היה גם בכוננות חילוץ למקרה שהפעולה תסתבך.
את הסירות של שייטת 13 נשא כוח סטי"לים ובכוח זה התמקם גם חפ"ק המבצע שכלל קצינים בכירים רבים מצה"ל ומחיל הים.
בנוסף פעלו בזירה אניית אם ומטוסי חיל האוויר במשימות סיוע שונות.
כאבטחה נגד אויב ימי אפשרי נערך זוג ספינות טילים נוסף מול החוף הלובי.
ההכנות הממושכות למבצע הסתיימו בשלב ראשון במפח נפש: בתחילת 1988 החליט הדרג המדיני לעכב את הפעולה.
אבל לא לאורך זמן. לאחר הפיגוע ליד דימונה. ההחלטה נתקבלה.
הכוחות יצאו לים לקראת אמצע חודש אפריל (1988). עוד לפני הגעת כוחות צה"ל אל החוף, שכרו אנשי מוסד בטוניסיה רכבי טרנספורטר.
כוח הסטי"לים הגיע לנקודת ההורדה מבלי להתגלות ונערך לשלב המכריע. הסירות הורדו והחלו בתנועה לכיוון החוף.
בגל הראשון נחת כוח האבטחה של שייטת 13 ואחרי שהתמקם ניתן האות להנחית את לוחמי הסיירת.
על החוף חיכו ללוחמי הסיירת רכבי ה"טרנספורטר" נהוגים בידי סוכני המוסד. הנסיעה ארכה מספר דקות והלוחמים הגיעו אל הווילה של אבו ג'יהאד.
סגנו של ערפאת היה עדיין ער בשעה שתיים לפנות בוקר כאשר הלוחמים התפזרו מחוץ לוילה שלו, בארבע חוליות שונות. החוליות הרגו את השומרים, פרצו לבית והרגו את אבו ג'יהאד.
המשימה בוצעה.
שלב ההתקפלות היה מסובך יותר מן ההגעה אל היעד שכן רעש היריות והצעקות העירו את השכונה של בכירי אש"פ, בשכונה היו אותה עת עשרות שומרי חמושים, אך הלוחמים הצליחו לחמוק בחשאי ולחזור לחוף.
הם עלו על סירות הגומי הנהוגות בידי לוחמי שייטת 13 ושבו אל הסטי"לים. רכבי הטרנספורטר שנמצאו נטושים על החוף מספר שעות לאחר מכן, היו הסימן היחיד לדרך פעולתו של הכוח.
ישראל לא לקחה אחריות על המבצע שנים רבות ובשטח לא נמצאו ראיות ממשיות הקושרות את ישאל לפעולה ובכל זאת איש לא הטיל ספק בזהותם של מבצעיה.
המסר היה ברור, איש מהטרוריסטים לא ינקה והמרחק הגיאוגרפי איננו מגבלה.
האונייה נרכשה בלבנון ע"י הרשות הפלסטינית בקיץ 2001.
היא הפליגה מלבנון לפורט סודאן שם הוחלף שמה לקארין A והועמס עליה מטען מזון. מפורט סודאן הפליגה "קארין A " אל נמל חודידה שבתימן, שם שהתה כשבוע, שבמהלכו תוקן גנראטור האונייה ונפרק חלק מהמטען. כמו-כן, הועמס עליה מטען של כ- 180 טון אורז וחפצים שונים, שנועד להסוות את האמל"ח.
בדצמבר חברה ה"קארין A " עם כלי-שייט איראני מול חופי איראן, בסמוך לאי קשם, שם הועמס עליה האמל"ח, שאוכסן ב- 83 מיכלים אטומים פרי פיתוח איראני.
לאחר שהועמסה הפליגה האונייה לכיוון תעלת סואץ .
בהמשך תוכננה הספינה לצאת מהתעלה, לפנות מזרחה ולהטיל את המיכלים מול חופי עזה.
המודיעין הישראלי גילה את ההתארגנות וחיל הים נערך ללכידתה.
האנייה אותרה בליל ה 1 בינואר. כוחות שייטת 13 השתלטו על הספינה.
צוות ההשתלטות ציווה על האנייה לשוט לנמל אילת, שם נפרק ממנה האמל"ח.
מבחינה צבאית היה זה מבצע מוצלח ביותר הן ברמת המודיעין והן ברמת הביצוע בשטח. שיתוף הפעולה בין הכוחות הרבים שלקחו בו חלק היה מצוין וההשתלטות עצמה שנערכה בלילה חשוך ובים גלי בוצעה בצורה מקצועית.
מבחינה מדינית היה המבצע לאבן דרך ביחסי ישראל עם הרשות הפלסטינית והעומד בראשה – יאסר ערפאת.
האירוע חשף את צביעותו של ערפאת ואת חוסר אמינותו בכל הנוגע להסכמי אוסלו וסייע למדינת ישראל ולצה"ל להעריך את המצב נכוחה ולהיערך בהתאם.
האמל"ח שנתפס באונייה "קארין A ":
· 4 משגרי קטיושה 122 מ"מ
· 62 רקטות קטיושה 122 מ"מ
· 6 משגרי קטיושה 107 מ"מ
· 283 רקטות קטיושה 107 מ"מ
· 10 מרגמות 120 מ"מ
· כ- 700 פצצות מרגמה 120 מ"מ
· 19 מרגמות 81 מ"מ
· 686 פצצות מרגמה 81 מ"מ
· 10 מרגמות 60 מ"מ
· 159 פצצות מרגמה 60 מ"מ
· 6 משגרי טילי נ.ט. מסוג סאגר
· 10 טילי נ.ט. מסוג סאגר
· 51 משגרי נ.ט. מסוג 7 – אר.פי.ג'י
· 328 רקטות נ.ט. מסוג 7 – אר.פי.ג'י
· 346 מטולים מסוג 18 – אר.פי.ג'י
· 735 רימוני-יד
· 30 רובי צליפה מסוג דרגונוב
· 18 מקלעי PK
· 212 רובי קלצ'ניקוב
· 699,200 כדורי 7.62 מ"מ
· 211 מוקשי נ.ט.
ה"סנטוריני" הושטה לנמל חיפה על-ידי כוחותינו, שם נפרקו ממנה אמצעי הלחימה הרבים. מצבור הנשק היה מאוחסן בחלקו בתוך חביות, שנועדו להיות מוטלות לים מול חופי עזה, משם התכוונו לאסוף אותן הפלסטינים באמצעות סד"גים.
האמל"ח שנתפס
· 50 קטיושות 107 מ"מ
· 4 טילי סטרלה (7 – SA)
· 2 מרגמות 60 מ"מ
· 98 פצצות מרגמה 60 מ"מ
· 20 מטולי אר.פי.ג'י
· 9 כוונות ל- אר.פי.ג'י
· 100 רקטות אר.פי.ג'י
· 150 רקטות 7 – OG
· 150 תחמישים לאר.פי.ג'י
· 120 רימוני נ.ט.
· 62 מוקשי 5 – TMA
· 8 מוקשי 3 – TMA
· 24 רימוני יד
· 30 רובי קלצ'ניקוב
· 116 מחסניות לקלצ'ניקוב
· 13,000 כדורי 7.62 מ"מ
במבצע לקחו חלק אח"י "עליה", דבורות 818 ו- 821 , אח"י "מעוז" וכוח השתלטות משייטת 13 (בתובלת שתי מורנות).
מִבְצָע חוֹמַת מָגֵן (29 במרץ 2002 – 10 במאי 2002) היה מבצע רחב היקף של צה"ל ושירות הביטחון הכללי בשטחי יהודה ושומרון, שהתרחש בעקבות רצף פיגועים קטלניים כמעט מדי יום, ששיאם הפיגוע במלון פארק בנתניה, בו נרצחו 30 אזרחים ישראלים בעת ליל הסדר. מטרתו העיקרית הייתה לפגוע בתשתיות הטרור הפלסטיני ולעצור את גל הפיגועים, שהתעצם במסגרת האינתיפאדה השנייה. בפועל, הצליח צה"ל להגיע להישג חסר תקדים, שבסופו מיגר את הטרור באופן משמעותי, והרס את רוב התשתית הארגונית של הרשות הפלסטינית וארגון החמאס ביו"ש. שייטת 13 הופעלה במבצע מספר פעמים ובמספר מוקדים והשיגה הישגים מרשימים. המבצע היה נקודת המפנה באינתיפאדה השנייה, נקודה שלאחריה פחתו מאוד פיגועי הטרור, כמו גם מספר האבדות בישראל.
